בתחילת החודש הוציא בג"ץ צו על תנאי שהורה למדינה לנמק בתוך ששים יום מדוע לא יבוטל חוק האזרחות והכניסה לישראל. באותו זמן, ובעיתוי שאינו יכול להיות מקרי, פורסמה יוזמתו של שר המשפטים, דניאל פרידמן, לתיקון החוק. וכשהשר יוזם תיקוני חקיקה, אפשר להתחיל בספירת הקלקולים שבדרך ובראשם, פגיעה נוספת בסמכויות בית המשפט העליון. במקרה החמור הזה מדובר בפגיעה בסמכויות העליון בכל מה שנוגע לתושבותם ואיזרוחם של לא יהודים במדינה. שגרת האירועים הדרמטיים הידועה שלנו מעלימה במהירות מעוררת השתאות ידיעות מקומיות מחיי היומיום, ובעיקר אם הן עוסקות במעמד הפלסטינים בישראל או בזכויות האדם של מהגרים לא יהודים. לאדישות הציבור ביחס לחוק האזרחות הגזעני הזה יש בוודאי הסבר מורכב יותר מ'קודם נגמור עם בעיות החוץ והביטחון ומיד אחר-כך נתפנה לענייני הפנים'. ואולם מן השמאל המתקדם מצופה השתתפות ערה הרבה יותר מזו שנרשמה עד כה, במאבק הנחוש והבודד המנוהל נגד החוק בידי הנפגעים עצמם, כמה ארגונים לזכויות אדם, מספר משפטנים ועיתונאים וח"כ זהבה גלאון אחת.

הדיון בבג"ץ התמקד במניעת המשך תהליך האיזרוח מבני זוג פלסטינים הנשואים לאזרחים פלסטינים בישראל. נישואים אלה, שהמדינה רואה בהם ניסיון לממש את זכות השיבה הפלסטינית, נענים בתגובה מנהלית הולמת, שמשמעותה לבני הזוג ולמשפחתם הוא טרנספר שקט אל מחוץ למדינה. חוק האזרחות הוא חוק בעייתי במדינה המתקראת דמוקרטית, לא רק על שום פגיעתו הקשה בזכויות המשפחה של אזרחי המדינה, אלא גם בגלל שנקבע בו קיפוח מוצהר של מיעוט אתני גדול. אם יתקבל התיקון המוצע בכנסת, תימנע מנפגעי ונפגעות החוק הזכות לערער עליו, להשמיע את קולם באוזני הרשות השופטת ולבקש סעד משפטי נגד עריצות השלטון. כצפוי, הצדיקה נציגת הפרקליטות את דרישת המדינה למניעת כניסתם והתאזרחותם של פלסטינים בישראל בטיעונים שנלקחו מן הארסנל הביטחוני המוכר. ברקע טיעוניה הדהדו קולותיהם העמומים של השדים המשתחררים מן הבקבוק הדמוגרפי.

נפגעי החוק עלולים להיות נשים וגברים שאינם יהודים החיים בישראל. חלקם מהגרים או מהגרי עבודה; רובם ילידים, נשים וגברים ערבים פלסטינים, שדרישתם לקבלת זכויות אזרחיות שוות מעלה את לחץ הדם לרוב הציבור היהודי. אינני כופרת בסמכותה של מדינה לאמץ מדיניות הגירה שמתאימה לצרכיה ולאופיה. ואולם חוק השבות, המתכחש לעקרונות אוניוורסליים המקובלים בדמוקרטיות בעולם, מעמיד בספק את קיומנו כדמוקרטיה. בהעדר חוק הגירה מסודר תלויים מהגרים לא יהודים, מהגרי עבודה, קורבנות הסחר בנשים, ובמיוחד הפלסטינים בישראל ובשטחים הכבושים, ברצונם הטוב או בשרירות ליבם, של פקידים ברשויות המדינה ובמערכת הביטחון שבידיהם הופקדו הסמכות והכלים המנהליים המתאימים להתערבות בחיי המשפחה של הלא יהודים (וגם של יהודים שנישאו לזרים), ובזכות הבחירה שלהם בבני ובנות זוג.

ההיסטוריה החדשה של חוק האזרחות

העתירות שהוגשו בבג"ץ קראו להחזיר לקדמותו את הנוהל הידוע משנת 1999 כ"הליך המדורג", הנמשך כחמש שנים עד השלמתו. במרץ 2002 הקפיא שר הפנים דאז, אלי ישי, את הטיפול בכל הבקשות שהוגשו למשרדו למתן מעמד אזרחי בישראל לבני ובנות זוג של פלסטינים אזרחי המדינה. במאי אותה שנה ביטלה הממשלה את ההליך המדורג לגבי תושבי ותושבות השטחים הכבושים, וביחס לבני ובנות זוג פלסטינים של אזרחים ערבים פלסטינים בישראל, והופסק הטיפול בבקשות חדשות לקבלת מעמד אזרחי או להסדרתו. ביולי 2003 קיבלה הכנסת את חוק האזרחות והכניסה לישראל שאימץ, למעשה, את החלטת הממשלה ממאי 2002 באופן שהחוק הוחל על הפלסטינים בלבד. ארגון אמנסטי הבינלאומי טען שעילת החוק האמיתית היא דמוגרפית ולא ביטחונית, וכינה אותו "כתם גזעני ומחפיר".

במרץ 2007 התקבל תיקון מס' 2 לחוק המאריך את תוקפו עד 31 ביולי 2008. תיקון זה כולל הרחבות מחמירות אשר מאפשרות למדינה למנוע איחוד משפחות לא רק מפלסטינים, אלא גם מבני או בנות זוג לא יהודים שמוצאם מאיראן, סוריה, עיראק ולבנון. ויתרה מזו, התיקון מתיר למדינה להוסיף בצו מטעמה גם גברים ונשים מצירי רשע כאלה או אחרים, על פי הגדרתה, ובלי צורך בחקיקה ראשית או בביסוס עובדתי כלשהו. במילים אחרות, כל מהגר ומהגרת הם בבחינת סיכון ביטחוני עד שיציגו תעודת כשרות יהודית אמינה מעל לכל ספק. שר הפנים והמפקדים הצבאיים של הגדה המערבית ורצועת עזה שומרים לעצמם את הזכות למתן היתרי שהייה זמניים, למטרת עבודה או לצורך טיפול רפואי. קשר זוגי כשלעצמו, ואפילו ילדים משותפים, אינם נחשבים כטעמים הומניטריים חריגים לשם קבלת היתרי שהייה. וכשמתמלאת מכסת המקרים ההומניטריים השנתית המותרת בחוק, נסגר השער הרמטית. הנימוקים ההומניטריים אינם מוסברים ואינם ברורים, והם נתונים לשיפוטה של ועדה הדנה בבקשות. באופן יוצא מן הכלל החוק מתיר הענקת רשיון ישיבה בישראל לפלסטינים משתפי פעולה.

ניתוח לייזר לתיקון עיוורון מגדרי

חוק האזרחות אינו מפלה בין גברים לנשים, אבל מיישומו נפגעות יותר נשים מגברים, ובמיוחד אם הן פלסטיניות. למבט מרוכז בנשים הנפגעות מן החוק מיוחד דו"ח שרואה אור בימים אלה מטעם פרויקט נשים, שלום וביטחון, של הארגון הפמיניסטי החיפאי, אשה לאשה. את הדו"ח, בכותרת 'נשים פלסטיניות תחת עול כיבוש לאומי וחברתי - קריאה פמיניסטית על גזענות ופטריארכליות בצל השיח הציוני על אזרחות ותושבות ותחת חוק האזרחות והכניסה לישראל' כתבה אמאני דעייף וערכה דורית אברמוביץ' (הוא פורסם בהוצאת פרדס ומופיע באתר האינטרנט של הארגון: www.isha.org.il).

פעם נוספת מוכיח מחקר או דו"ח, שנכתב מנקודת ראות פמיניסטית, כי חייהן של נשים מתרחשים לא רק בעולם הממשי המשותף לכולנו, אלא בו בזמן גם בעולם מקביל ובלתי נראה, שבו שולטים אפליה ודיכוי מאחורי מסך של ערפל סמיך. תפקידם של מחקרים ודו"חות כאלה הוא לשמש לנו כמשקפיים או כזכוכית מגדלת ואפילו קרן לייזר לתיקון עיוורון מגדרי שכולנו, נשים כגברים, לוקים בו. דו"ח אשה לאשה, המתבסס על עדויות שנגבו מנשים ועל מידע שנאסף ממאגרים של ארגוני זכויות, סוקר באופן שיטתי ומפורט את סוגי הפגיעות בנשים עקב יישומו של חוק האזרחות. זה מתחיל בהגבלות תנועה קשות ובניתוק הקשר עם משפחת המוצא החיה בשטחים הכבושים, ממשיך במניעת קצבאות של המוסד לביטוח לאומי ומסתיים בגירוש מן הארץ ובפרידה כפויה מן הילדים לזמן בלתי ידוע. בתוקף אזרחותו יקבל הצד הישראלי את המשמורת על הילדים, ובדרך כלל האב הוא זה שנמצא בצד הישראלי של הקשר הזוגי. לפעמים הגירוש גורם לגירושין מבן או בת הזוג. שלילת מעמדה החוקי של אשה פלסטינית בגלל נישואים מגביר את תלותה בבן זוגה הישראלי ובמשפחתו, והיא, למעשה, כבולה אליהם בתוקף האיום המנהלי.

המסמך מתמקד בנשים הפלסטיניות החיות בישראל, שהפגיעה בהן היא הבלתי נראית מכולן ואין עליה ביקורת מקומית או בינלאומית. פרק נרחב מיוחד בדו"ח לבעיית הפוליגמיה, שהיקפה אינו ידוע. הרי זה קורה אי שם, בעיקר אצל הבדואים בנגב שאליהם איננו מתקרבים, אלא עם בולדוזר נושא צווי הריסה. במקום להתמודד בגלוי עם התופעה האסורה בישראל, באמצעות אכיפת החוק והעמדת הגברים העבריינים לדין, משתמשות הרשויות באמצעי הנוח מבחינתן של מניעת איחוד משפחות. מדיניות זו פוגעת בעיקר בנשים שמשפחות המוצא שלהן חיות בשטחים הכבושים או בירדן. מרבית הילדים שנולדים מנישואים אלה אינם נרשמים כחוק, כדי למנוע את גירושם במקרה שאמם תגורש מישראל, והם גדלים ללא מעמד חוקי ובלי זכויות סוציאליות, כלכליות ורפואיות. האיסור החוקי על נישואים פוליגמיים שממילא אינו מועיל לנשים, גורם להסתרת הנישואים על ידי בני הזוג. הנשים הנשואות לגברים פוליגמיים נדונות לחיים בהסתר ללא מקורות תמיכה. במקרים של גירושין נותרות הנשים ללא מקור פרנסה ובלי זכות לקבלת קצבה מן הביטוח הלאומי, כשהן לכודות בין מנהגים פטריארכליים איסלאמיים ובין חוקים מדינתיים מקפחים.

קבוצה אחרת שנפגעת באופן חמור מיישומו של חוק האזרחות היא קבוצת הנשים הלא יהודיות הנשואות לגברים ישראלים אלימים. נשים אלו נמנעות מלהתלונן נגד בני זוגן האלימים מחשש שיגורשו בטרם השלימו את תהליך התאזרחותן, המופסק במקרה של פרידה מבן הזוג הישראלי, גירושין או מוות. אם לבני הזוג לא נולדו ילדים משותפים, ייאלץ הצד הלא יהודי לעזוב את ישראל. נתונים שנמסרו למרכז המידע של הכנסת בידי המשטרה מצביעים על מגמת עליה בשיעור הנשים המגורשות מידי שנה מישראל. אם בשנת 2002 גורשו 275 נשים, הרי ב-2005 עלה מספר המגורשות לכדי 3,227. לא ידוע כמה נשים מגורשות מישראל בעקבות הפסקת הליכי התאזרחותן. אך ברור, שבאמצעות איום בגירוש מן הארץ יכולים גברים אלימים לשלוט בגורלן של בנות זוגם, שמעמדן החוקי בארץ תלוי ברצונם הטוב. גם במקרה זה נוצר שיתוף פעולה לא תמים ובלתי ראוי בין המדינה ובין גברים עבריינים, לשם הרחקת נשים לא יהודיות מן הארץ.

ועכשיו מבקשת המדינה לקחת מנשים אלו ומנשים חסרות מעמד חוקי אחרות, את זכותן לערער, להשמיע את קולן, לנסות ולשלוט בגורלן ולהיאבק באמצעים משפטיים בעריצות המנהלית המופעלת נגדן.

השימוש בזרוע המנהלית ככלי מתוחכם לביצוע מדיניות של הגירה, מרחיב את הפערים הגדולים ממילא בין קבוצת הרוב היהודית ובין כל האחרים החיים כאן. קשה לשכנע את אזרחי המדינה היהודים בטיעונים מתחום זכויות האדם. השיח הביטחוני-דמוגרפי מביס כל טיעון הומניסטי אוניוורסלי. לכן מוטב לומר לציבור היהודי בפשטות: במדינה בלתי מתוקנת אין לשום איש או אשה חסינות מפני אלימות השלטון. הרי גם ציונים אדוקים מתאהבים, ולעיתים אף מתעקשים להקים משפחה בניגוד להמלצות הוריהם וכנגד כל הסיכויים. כאשר יבחשו מנגנוני המנהל האזרחי בענייניהם האינטימיים ביותר, יבקשו גם הם סעד משפטי. או אז הם יגלו שמה שהתחיל כהצרת מרחב המחיה של אזרחי המדינה הערבים הפלסטינים, השתלט על המרחב כולו, ולא לטובתם. ימיו של הכיבוש שבתוכנו הם כימי המדינה, אך נראה שמאז ביטולו של הממשל הצבאי בישראל לא הוקמו חומות הפרדה מנהליות כה אכזריות בין קבוצת הרוב ובין הפלסטינים אזרחי המדינה. המאבק בביורוקרטיה של ההפרדה והניכור אינו מצטלם טוב כמו הפגנות בילעין; הוא מתיש ומעייף כפי שרק קריאה מפרכת במסמכים, תקנות, פסקי דין וניירות עמדה בלשון משפטית מסוגלים להתיש, אך הוא כיום משימה מיידית ודחופה לשמאל בארץ והוא לא יתקיים ולא ישפיע אם לא ניקח אותו לידינו.

חדווה ישכר פעילה בקואליציה. המאמר פורסם במאי 2008 באתר הגדה השמאלית.