ערב פגישתנו ברחה חולוד בדאווי מזוועות המלחמה לתיאטרון אל-חכוואתי במזרח ירושלים. אך מתברר שגם האסקפיזם הוא לא מה שהיה פעם. היא צפתה שם בסרט הלבנוני "העפיפון", שביימה אחות של חברה שלה. הסרט מספר על צעירה לבנונית שהתאהבה במלחמת לבנון הראשונה בחייל ישראלי דרוזי. בשיא העלילה החלו הטלפונים הניידים לטרטר. באולם פשטה הידיעה על נפילת הקטיושות בחיפה ביום ראשון בערב. בדאווי, שבילתה בחיפה כמה שנים מחייה, זינקה מהאולם לצפות בטלוויזיה. בצילומים זיהתה את המשרדים הישנים של עיתון "אל-איתיחאד", ביטאונה של מפלגת חד"ש, המפלגה שהיא חברה בה. בין ההריסות זיהתה את חדרו של זה, את לשכתה של ההיא, והחלה להתקשר לחברים.

באותה שעה היתה גם יאנה קנפובה, שעלתה לישראל מאוקראינה לפני 11 שנה כפעילה ציונית צעירה, טרודה בסדרה אינסופית של שיחות טלפון לכל מכריה ועמיתיה בחיפה. הטילים נפלו לא הרחק מהדירה שהיא חולקת בשכונת הדר עם אביר קופטי, הדוברת של מרכז מוסאווה לזכויות האזרחים הערבים, ובלב שכונות המגורים של רבים מחבריה ועמיתיה הערבים והיהודים לדרך הפוליטית יוצאת הדופן שבה בחרה.

למחרת היום נפגשנו במה שאוהבים לכנות "הבועה התל אביבית". בתוך הבועה הזאת מובילות השתיים בשבועות האחרונים את הציר המרכזי של המחאה נגד המלחמה מטעם קואליציית נשים לשלום וארגון תעאיוש. ערבייה ורוסייה. בהוויה הישראלית, גם זה ממוזרויות המלחמה הזאת.

לבדאווי בת ה-30 היסטוריה ארוכה של מאבקים: בעבר היתה יו"ר מיליטנטית של האגודה הארצית של הסטודנטים הערבים בישראל; היום היא עובדת כחוקרת באגודה לזכויות האדם בישראל. סיפור חייה של קנפובה, בת 25, סטודנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, רחוק מלהיות התגלמות החלום הציוני נוסח הסוכנות, אף על פי שעלתה לישראל לבדה במסגרת פרויקט נעלה, ואפילו עבדה חמש שנים בסוכנות.

באותן שנים גם חשבה ש"השמאל נגמר במרצ", כדבריה, ואז גילתה את מה שהיא מגדירה השקר והיוהרה שעליהם מבוססת המדינה שאליה חלמה להגיע, והם לא רק מצמיחים בישראל גברים פרימיטיווים, אלא גם משבשת את שיקול הדעת של מדינה שלמה. כך מצאה את דרכה אל השמאל הרדיקלי, ומצאה בו בית פוליטי וחברתי.

הפצצה והתקווה

אין ספק שגם תחושת השוליות בחברה שרואה בערבים אויב ובעולים ישות שקופה חיזקה את חישוקי הסולידריות ביניהן. "בחולוד רואה המשטרה איום טבעי", מספרת קנפובה בחיוך מריר; "באותה סיטואציה בדיוק, המשטרה מסרבת לראות בי איום. הרי גם הם חיים עם הסטריאוטיפ שאין רוסים בשמאל. חולוד תמיד סכנה, אני אף פעם לא סכנה; חולוד היא הפצצה הדמוגרפית, אני התקווה הדמוגרפית. זו בדיוק אותה הגישה שרואה ברחם של שתינו כלי של המדינה, ואנחנו לא ניתן להם את התענוג הזה".

בחודש החולף של המלחמה הן מנחות בהפגנות של השמאל שמתנהלות בשלוש שפות - עברית, ערבית ורוסית. לפי מספר השיחות המגיעות לשלושת הטלפונים הניידים של בדאווי, אפשר לחשוב שההתנגדות למלחמה היא הקונסנסוס החדש; לפי מספר השיחות שמנהלת קנפובה ברוסית עם עמיתיה לדרך לאורך כל שיחתנו הארוכה, אפשר לחשוב שמיליון דוברי הרוסית בארץ שינו את טעמם הפוליטי.

זה לא נכון כמובן, אבל אין ספק שקורה כאן משהו שונה וחדש. הרבה נאמר כבר על היבטיה הייחודיים של המלחמה הזאת; העובדה שבראש החץ של המחאה עומדות שתי נשים - ערבייה ועולה מחבר המדינות היא ללא ספק עוד מרכיב בייחודיות הזאת. הכל שונה כאן: רוב פעילות המחאה בישראל, גם זו בשמאל הקיצוני יותר, צמחה בעבר ממאגר גברי יהודי אשכנזי. לא הפעם. את המחאה מובילות במלחמה הזאת, במידה רבה, נשים. וזה לא ההבדל היחיד.

בעבר נמנעו ערבים אזרחי ישראל להגיע להפגנות בתל אביב בעיצומה של מלחמה. לכל היותר הם היו מסתפקים בייצוג סמלי בשלביה המאוחרים יותר של המחאה. גם את הפגנותיהם נגד הכיבוש קיימו בדרך כלל ביישובים הערביים. לא עוד. הפעם נהפכו הערבים מהשבוע הראשון לשותפים שווים בהפגנות השמאל בתל אביב. אלפי הקטיושות, שנופלות גם עליהם, מוטטו את עכבות העבר. זו אינה בעיניהם עוד מלחמה יהודית, אלא מלחמה אזרחית, שבה יש להם זכות שווה להשמיע קול. בדאווי אומרת כי בכוונה הם מביאים את קולם לתל אביב, שהיא בעיניהם בירת ישראל.

שינוי מסוג אחר מתחולל בזירת דוברי הרוסית. קהילת דוברי הרוסית נחשבת לגרעין הקשיח של הימין הישראלי. גיוסם של בודדים מתוכה להפגנות השמאל הציוני נחשבה בכל פעם להישג להתהדר בו. הפעם יש נוכחות קטנה, אך בולטת ועקבית, של דוברי הרוסית בפעילות המחאה של השמאל הרדיקלי. כך לומדים הערבים לחזור בקול אחר הסיסמא "וויינה נייט" (לא מלחמה), ודוברי הרוסית והעברית קוראים בקצב "סאלם נעם, חרב לא" (שלום כן, מלחמה לא). מותר להניח, שהחיבור הזה יישאר הרבה אחרי שידעכו קולות המלחמה.

השמאל הישן כשל

לבדאווי ולקנפובה כל זה נראה טבעי לחלוטין. בראש ובראשונה, מובן להן מאליו תפקידן של הנשים במחאה הזאת. "כל מאפייניה של המלחמה הזאת קושרים קשר הדוק בין המאבק הפמיניסטי, החברתי, המעמדי, האקולוגי והמאבק המתמשך בכיבוש", הן אומרות; "את ההקשר הזה עושות הנשים באופן טבעי. השמאל הישן, אפילו זה של 'גוש שלום', לא הצליח לחבר בין המאבקים האלה. אנחנו מצליחות. גם הרשתות החברתיות והפוליטיות של הנשים יותר חזקות. המלחמה הזאת מתרחשת בזירה החברתית שלנו, בבתים שלנו. כנשים וכאזרחיות אנחנו מייצרות קול נשי אלטרנטיווי אל מול הקול הגברי המיליטנטי".

"זו מלחמה של גברים על הכבוד שלהם, גם של צה"ל, גם של חיזבאללה", אומרת קנפובה. "נשים הן פחות בקטע של כבוד. נשים רוסיות מבינות באופן אינסטינקטיווי שמלחמה זה משחק של גברים. זאת החברה שבה צמחנו, וזה מובן לנו מאליו". אולי זאת הסיבה שקבוצת הנשים הרוסיות בשמאל הרדיקלי צמחה בתוך זמן קצר משלוש ל-200 פעילות שמעורבות עתה במחאה.

קנפובה מספרת, כי אפילו אביה המבקר עתה בישראל, אדם לא פוליטי במהותו, "קלט את השקר" מצפייה בערוץ הטלוויזיה הישראלי ברוסית. לדבריה, אפילו הוא העיר בתמיהה איך זה שחייל ישראלי אחד שווה חייהם של עשרה אזרחים ישראלים ומאה אזרחים לבנונים. "הוא מרגיש באינסטינקט שמשהו לא בסדר", היא אומרת. "אבל לרוסים פה שוטפים את המוח".

"חיי אדם נחשבים כאן, רק אם הוא לובש מדים", מתריסה בדאווי. "מבחינתנו, המאבק עכשיו הוא על ערך כבוד האדם בישראל. כל אדם. לנשים ערביות יש בסיס סוציו-אקונומי משותף עם הרוסיות ועם המזרחיות. להורים של כולנו לא יהיה מה לאכול אחרי המלחמה. כשיאנה מדברת רוסית ואני מדברת ערבית מעל הבמה בהפגנה, זה מסר פוליטי בפני עצמו. בין השאר, אנחנו אומרות בכך לעולם הערבי שהתזה שישראל וארה"ב משווקות, לפיה יהודים וערבים לא יכולים לחיות ביחד, היא תזה שקרית".

קל מאוד לחלץ מהן ביקורת אינסופית על ישראל, קשה הרבה יותר לחלץ אמירה כלשהי נגד חיזבאללה. "מובן מאליו שאנחנו, כפמיניסטיות, לא יכולות לתמוך בארגון פונדמנטליסטי דתי", הן מסכימות לומר. "מצד שני, אנחנו לא רוצות שישתמשו באמירה הזאת שלנו שימוש פוליטי מניפולטיווי. ישראל הרי סיפקה לחיזבאללה מספיק סיבות טובות שתותקף. יתר על כן, המאבק שלנו הוא על החברה שלנו במאמץ למנוע את המלחמה האזורית המתקרבת שתפגע בכולנו".

בדאווי אומרת כי זו גם תחילת התיקון של השבר הגדול שיצרו אירועי 2000, שלאחריהם כמעט בלתי אפשרי היה למצוא שותפים ערבים למחאה פוליטית. "נגמר העידן שבו היינו מקבלים כל שותפות יהודית, בכל מחיר", היא אומרת, "עכשיו החיבור הוא אמיתי, עם פעילים יהודים שמשלמים מחיר על השתתפתותם בהפגנות נגד הגדר בבילעין, על הסרבנות, על הפעילות במחסומים. יש לנו שותפות גורל, אבל היא שונה מזו בעבר. ההפגנות האלה הן היציאה מהשבר של אוקטובר 2000. שותפות ערבית-יהודית שוויונית".

רק תחום אחד נותר עדיין מחוץ למרחב המשותף: האסוציאציות. כשבדאווי מדברת על רעות גדר ההפרדה, המטען האישי שלה לוקח אותה ל-48'. קנפובה מסכימה לכל מלה, אבל מהמאגר של הקולקטיב היהודי עולה לה אסוציאציה אחרת. "אני לא רוצה גרמנים שומרים עלינו בתוך הגטו שיצרנו לעצמנו עם חומות הפרדה ורצועות ביטחון", היא אומרת בהתרסה. "בתהליך טראגי של הציונות, ישראל הופכת לפתרון הסופי של עצמה". אולי לא בדיוק טקסט שילווה את הדלקת המשואות ביום העצמאות, אבל הרגע היחיד שבו נפרדים דפוסי המחשבה של שתי החברות הטובות.