גם אשה, גם ערבייה, גם חתיכה. עביר קובטי, רווקה בת 29 מנצרת, היתה אמורה להיות גולת הכותרת של "דרוש מנהיג", ואולי אף לקטוף את הפרס הראשון, 5 מיליון שקל שיועדו להגשמת פרויקט חברתי. היא עוברת מסך, לא דופקת חשבון ויש לה חזון פמיניסטי בוער ותודעה פוליטית מפותחת. אבל במבחן הישראליות הבסיסי - קימה בזמן השמעת ההמנון הלאומי לפני משחק כדורגל מאולתר במסגרת צילומי הסדרה - היא פרשה הצדה והתיישבה. הרגע הזה, שנהפך לאירוע הכי מדובר בסדרה, גזר את דינה. אמנם קובטי הצליחה להעפיל לשלב הגמר בתוכנית, ששודר ביום שלישי השבוע, ואף להיהפך ליקירת המגזר הערבי, אבל השופטים החליטו ככל הנראה שיש גבול, והעניקו את הכתר למתמודדת אחרת, מירב בן ארי.

דווקא הרגע הזה, וגם סירובה של קובטי להצטלם ליד דגל הלאום לפרומו של טלעד, הדגישו את הקונפליקט שליווה אותה במשך צילומי התוכנית. מצד אחד, קובטי, דוברת "מוסאוא" (שוויון), ארגון לקידום זכויות האזרח הערבי בישראל, מנופפת ללא הרף בלאומיותה, זועקת חמס על עוולות החברה הישראלית ומפציצה במסרים פמיניסטים ואנטי קפיטליסטים. מצד שני, היא היתה חלק בלתי נפרד מהפקה הכי ישראלית שיש: פריים טיים בערוץ 2, ועוד בז'אנר הכי אופנתי ומיין-סטרימי - תוכנית מציאות.

המיין-סטרים לא בשל

קובטי מתקשה להודות בכך, אבל עצם השתתפותה בתוכנית הוא סוג של רצון להתקבל לחברה הישראלית, זו שבימים רגילים מקפיצה לה את הנרווים. מעין כביש עוקף בדרך למבצר הישראליות. היא לא הראשונה שגילתה את המסלול הזה. פיראס חורי, זוכה תוכנית "פרויקט y" של ערוצי הלוויין גילה את הכוח של הטלוויזיה (וגדולת האס-אם-אסים); עבאס סואן וואליד באדיר שרים בגרון ניחר את התקווה במשחקי נבחרת ישראל, ובדרך גם כובשים שערים מכריעים; רנא רסלאן בביקיני מעכסת על עקבים גבוהים בתחרות מלכת היופי. אבל קובטי, להבדיל מהם, לא מיישרת קו עם החברה הישראלית. היא מאמינה שאפשר לנצח במעוז הישראליות גם בלי להזדכות על האידיאולוגיה.

איכשהו הגמר העיר אותה מהחלום. השופטים - בני גאון, גילה אלמגור ואריה עמית - לא שכחו ולא סלחו את תקרית ההמנון. "זה היה משפט פוליטי", היא מאשימה. "התוכנית באמת הראתה ששום דבר כאן לא בסדר. זה האמ-אמא של אי שוויון, דיכוי וכפייה. נפסלתי בגלל שאני ערבייה. היה להם דפוס מחשבה שלא יכול לקבל את האחר. זה ביטול האחר בגלל הגזע שלי".

איך זה התבטא בגמר?

"כל השאלות של השופטים הנציחו את מעמדי כמיעוט. הם שאלו את כל המתמודדים על התפקוד שלהם במשימות במהלך התוכנית, אתי דיברו רק פוליטיקה. גילה אלמגור שאלה אותי אם אני עמדתי בצפירה ביום השואה, ועניתי שישנתי. פניה היו מלאי שנאה. אחר כך שאלה אותי אם אני עומדת בצפירה ביום הזיכרון לחללי ישראל. אמרתי 'לא', והיא אמרה יש לנו כאן בעיה. בני גאון אמר, זה יחרוץ את גורלך. הסברתי להם שוב ושוב למה לא עמדתי בהמנון. זה לא עזר. אלמגור, האלק שמאלנית, אמרה לי בהתנשאות: את חוצה קווים אדומים. מבחינתה לא הייתי אדם עם רגשות. למה לא שאלו את מירב מה היא חושבת על חיסולים ופיצוצי בתים? כשהם פירסמו את התוצאות, גאון אמר: 'לא בחרנו בך כי את לא מכבדת את סמלי המדינה'. הוא הרגיש גאווה לפסול אותי על הסיבות האלו".

מה הרגשת?

"היה לי קשה, הרגשתי לחוצה. אמרתי לעצמי: הנה אני בתוכנית ופוסלים אותי על רקע פוליטי. הם יושבים מולי, ונותנים להם זכות לקבוע כללים. אם תעברי על הכללים, תיענשי. זה היה ניסיון לגרום לי להגיד מצטערת, טעיתי, ואז אולי היה לי צ'אנס לזכות. כשאתה חי בתוך חוויה של גזענות, זה יותר קשה. ובגמר ממש הרגשתי את זה".

אולי פשוט קשה לך להפסיד. יכול להיות שלמועמדים האחרים היה חזון חברתי יותר בשל ומגובש משלך?

"כולם אמרו שהפרויקט שלי, קידום נשים בעסקים, היה המרשים ביותר בתוכנית. לי גם היתה אג'נדה חברתית ופמיניסטית ברורה. כואב לי הפספוס".

הרגשת בעוד מקומות ביטויים של אפליה?

"הרגשתי גילויי גזענות כלפי גם מצד המועמדות האחרות. אחרי שלקחו אותנו למשימות בקפריסין, שבהן אני ומירב היינו הכי בולטות, כולן הצביעו נגדי. הרגשתי שהעדיפו להצביע נגד הערבייה. זה היה להן יותר קל. אחרי הסיפור עם ההמנון הרגשתי שבהפקה לא אוהבים את הצעד שלי, למרות שאני חושדת שהכל היה מתוכנן, כדי ליצור דרמה בתוכנית. בא אדם מההפקה ואמר, למה היית עקשנית עם ההמנון, יכולת לזכות".

מה עוד הפריע לך?

"לדעתי, השיח המיליטנטי היה מאוד בולט בתוכנית, הן על ידי המתמודדים שהתהדרו בעברם הצבאי והן על ידי חלק מהשופטים שבחנו את המנהיגים על פי ניסיונם הצבאי ותפקודם המיליטנטי. אני חושבת שתרבות הכיבוש מחלחלת עמוק בתוך החברה הישראלית ומשליכה על כל תחומי החיים. מה שראינו בתוכנית הוא קצה המזלג של איך שהכיבוש משחית את החברה הישראלית".

מטלעד נמסר בתגובה כי החברה דוחה את ההאשמות של קובטי, וכי כל ההחלטות ב"דרוש מנהיג" התקבלו על פי שיקולים ענייניים. גילה אלמגור אמרה כי אינה מעוניינת להגיב על הדברים.

למרות ההפסד קובטי מוצאת נקודת אור. "אני לא חושבת שאם הייתי זוכה הייתי מאושרת", היא אומרת. "היה משהו מבפנים שלא רצה לזכות. לא רציתי שישתמשו בי, יגידו הנה הערבייה זכתה, יש דמוקרטיה בישראל. התוכנית היא השתקפות המיין-סטרים של החברה הישראלית. המיין-סטרים לא בשל לקבל מנהיגה ערבייה. הראיתי להם את האמת בפרצוף. חשבו שיקבלו ערבייה טובה, קיבלו ערבייה רעה".

כוכב ריאליטי אחר, פיראס חורי, שיחק לפי כללי המשחק וגזר קופונים.

"אני לא רוצה להתנהג כישראלית. שמחתי שהוא זכה, אבל הוא לא ניצל את הבמה שלו. הדרך שלו להיטמע בחברה הישראלית היא לא הדרך שלי".

קובטי היא בתם הבכורה של נאדיה, שעבדה בעבר כדיילת יופי במשביר לצרכן, וטארק, שחקן תיאטרון וקולנוע (הוא הופיע בסרט "נאדיה"), והיה גם מורה. היא נולדה בנצרת למשפחה נוצרית ולמדה בבית הספר הבפטיסטי הפרטי והיוקרתי. לאחר הלימודים נרשמה לאוניברסיטת חיפה ללימודי חשבונאות וכלכלה. עם סיום התואר עבדה במשרד רואה חשבון בעפולה כשלוש שנים, עד שנטשה את המקצוע, והתמסרה לפעילות פוליטית. ברזומה: תעא-יוש, חברת המזכירות הארצית של חד"ש, חברת הנהלת "בת שלום", קואליציית נשים לשלום, נשים נגד אלימות ובשנתיים האחרונות דוברת ארגון "מוסאוא". היום היא מצטערת שביזבזה שש שנים מחייה על מאזנים כספיים.

כל חייה גרה בבית הוריה, חוץ מתקופת לימודיה בחיפה. קובטי מעידה שהם העניקו לה חופש מלא. היא מסמנת את הגבולות. רווקה. היה לה חבר כשנתיים, אבל הקשר לא תורגם לחתונה. לא רוצה להרחיב את הדיבור. בנצרת כולם מכירים אותם. מתנצלת על כך שכמעט אינה יוצאת לבלות. הפעילות הציבורית ממלאת את יומה, והיא רואה עולם בעיקר דרך הסמינרים הפוליטיים הבינלאומיים שאליהם היא מוזמנת. ובכל זאת, לאחרונה בילתה עם עוד שש חברות יהודיות בסיני. החברה הכי טובה שלה, יאנה, היא עולה חדשה מרוסיה.

טלוויזיה צריך לנצל

עוד לא נולד הסלבריטאי שיודה כי הוא נהנה ממעמדו החדש, רווי החשיפה והפרסום. אני? מדורי הרכילות? בסך הכל אני רוצה לגרום אושר לאנשים. גם קובטי מעוותת פנים כשמזכירים לה שהיא כוכבת טלוויזיה בהתהוות. כאילו תוכניות המציאות לא זכו לרייטינג גבוה וניפקו לישראל כוכבים חדשים, משרון איילון ועד נינט טייב. אפילו הלוזרים הגדולים בסדרות זכו להכרה: שירי מימון, הראל סקעת, צביקה דויטש. גם "דרוש מנהיג" היתה אמורה להנפיק סטאר. אבל טלעד מעדה. התזמון היה גרוע (הסדרה עלתה לאוויר אחרי "השגריר" של קשת), ההפקה היתה חסרת מעוף וברק, והשיווק היה מקרטע. התוצאה: שיעורי הצפייה בתוכנית לא עלו על 10%, ולאחר שטלעד הפסידה במכרז ערוץ 2, לכולם יצאה הרוח מהמפרשים.

"טלעד עשו המון שגיאות", אומרת קובטי. "הפרק הראשון היה משעמם. הם הדיחו את האנשים השונים והשאירו את הפוליטיקאים. הפרומואים היו גרועים. אתי יכלו לדפוק פרומואים שחבל על הזמן. אחרי הפרק הרביעי טלעד עשתה הכל כדי לקבור את התוכנית. הם הרימו ידיים, הפסיקו את תוכנית הבת שליוותה את הסדרה, ביטלו את הבחירה דרך האס-א-אסים, לא השקיעו ביחסי ציבור".

למה בכלל החלטת ללכת למבחנים?

"היו לי המון התלבטויות אם ללכת לתוכנית. יומיים לפני תחילת הצילומים הייתי בכנס במלטה, שלחתי אס-אם-אס, כתבתי שאני לא רוצה להיכנס לתוכנית. רן תלם, מנהל הפיתוח, התקשר למלון ושיכנע אותי להצטרף. אני מאוד מסתייגת מריאליטי, זה תוצר של העולם הקפיטליסטי. מנסים לרתום אנשים לטלוויזיה שעות על גבי שעות. אני מעדיפה שאנשים יצאו לרחובות. פחדתי מהתגובה של האוכלוסייה הערבית, חששתי מחשיפה. ידעתי שהתקשורת הישראלית שמה ערבים רק כקישוט. ידעתי שרצו ערבי בתוכנית רק בגלל המכרז לערוץ 2. אמרתי, טלעד בכל מקרה לוקחים ערבי או ערבייה. לא רציתי לשבת בעוד חודש מול הטלוויזיה ולקלל שהכניסו ערבי טוב, שאומר הכל בסדר".

אבל בסופו של דבר קיבלת את חוקי המשחק.

"אם אני לא יכולה לחולל מהפכה, אני אשתמש במערכת לעשות שינוי. להשמיע את הקול שלי, לבטא את עמדותי. נכנסתי לתוכנית כמיעוט. הטרמינולוגיה של יתר המתמודדים זרה לי. אני רוצה לשמור על הזהות שלי, ולא להיטמע. לא הפכתי לישראלית כדי לנצח בתוכנית. אני נכנסתי כערבייה, אבל גם בלי שהייתי ערבייה, כנראה הייתי נכנסת. טלוויזיה מאוד חשובה צריך לדעת לנצל אותה עד הסוף".

אולי ההשתתפות ב"דרוש מנהיג", שאותה נימקת רק ממניעים אידיאולוגים, הוציאה משהו מודחק אצלך: רצון להתקבל לחברה הישראלית. רואים אותך, כותבים עלייך.

"אני רוצה להתקבל, אבל בלי להתחנף. אני לא רוצה לעשות מאמצים גדולים כדי שיקבלו אותי. מספיק עשיתי מאמץ להתקבל לתוכנית".

ומעבר לאידיאולוגיה, הפרסום קסם לך?

"לא חשבתי על להיות כוכבת, אבל ידעתי שאגיע לשם. להיות כוכבת, ולא רק במגזר הערבי, זה חלק מהעניין. אני חיה במדינה שיש בה רוב יהודי ואי אפשר לחולל שינוי בלי לדבר עם הקהל הזה. הכוכבות שלי היא ההזדמנות לדבר לקהל היהודי. יש לי היכולת להעביר מסרים, לשים את האמת על השולחן. הכוכבות היא מוצר לוואי".

איך הציבור הערבי קיבל את השתתפותך?

"בהתחלה היו ספקנות וחשדנות. לא היה פרגון, בקושי כתבו בעיתונים. הם לא לקחו את זה ברצינות, בכל זאת נכנסתי למסגרת ישראלית. רק אחרי סיפור הדגל והתקווה נתנו לי קרדיט, ופירסמו עלי כתבות. היום מתקשרים אלי אנשים, מזמינים אותי להרצאות. במכללת אורנים הוזמנתי להרצות בשיעור על ריאליטי. ילדות כותבות לי 'אנחנו רוצות להיות כמוך'".

את בורחת לאידיאולוגיה. אני מדבר על כוכבות נטו, ברמה האישית. להיות מוכר, שיאהבו אותך. למה את נרתעת מזה?

"אני בן אדם שמזניח את עצמי למען הכלל. רוב הזמן אני בפעילות. אין לי זמן לקרוא, לעשות ספורט. אני בקושי מבלה. אני יודעת שזה לא בסדר, אבל זה מה שאני. חשבתי שאני יכולה לתרום לחברה, לא לי. אני אומרת את זה בעצב. לא יוצא לי לחשוב על עצמי. אני לא אחת שרוצה להיות במדורי הרכילות".

למה?

"לא כותבים שם על הערבים, אנחנו לא מעניינים אתכם. הנה, אני מחזיקה את המקומון של הצפון, ויש ידיעה רק על המתמודד היהודי. אותי לא מזכירים".

"עביר, יש לך חבר?"

כן פרסום, לא פרסום, גם 10% רייטינג שוברים את מחסום האנונימיות. בפורומים השונים באינטרנט קובטי היא הכוכבת הגדולה של התוכנית. יש מעריצים ("רק שתהיו בעניינים עביר היא הכי כוסית מכולם שמה. עביר, יש לך חבר?") וגם שונאים ("ימח שמה של הבת זונה השרמוטה המסריחה").

התוכנית עלתה לאוויר, כתבו עלייך בעיתונות הערבית, את מוכרת. אין שום אלמנט חיובי בפרסום?

"בדיעבד אני יכולה לומר שזה נחמד להרגיש כוכבת. זה נותן הרגשה מיוחדת. אתה לא סתם בן אדם. עשיתי צעד אמיץ מאוד, ואני גאה בעצמי. השתחררתי קצת. זה גם תרם לביטחון העצמי שלי, וואללה, עשיתי משהו. אני לא מתביישת בפופולריות שלי. זה מחמם את הלב. פרגון ותמיכה תמיד נותנים לך אנרגיה. אתה לא חי לבד. בלי אנשים שיתמכו בי אני בודדת".

אבל גברים ערבים, היא אומרת, "נרתעים ממני. בדרך כלל הם חושבים שהם הכי פמיניסטים בעולם, אבל בפועל המסורת והנורמות מושרשות אצלם עמוק. היום קשה מאוד למצוא בחורים ערבים שהם נקיים מכל השפעה של המסורת ומערערים על המצב הקיים. זה ממש מחרפן אותי. תגיד מההתחלה שאתה לא מתקדם. אל תחשוב שאתה בסדר, ליברל.

"הגברים האלה מרגישים בעלות על גוף האשה - איך היא צריכה להתלבש, מתי לבוא, מתי לחזור. הם חושבים שהיא שלהם ורוצים לקבוע מה תלבש, כמה חשוף מותר לה ללכת. הם מסבירים את הדרישות בכך שאם גברים אחרים יסתכלו עליה, זה יגרום להם קנאה. כנראה שהם כל הזמן מסתכלים על בחורות אחרות ומפחדים שגם אחרים יסתכלו על האשה שלהם. זה נובע ממצ'ואיזם וחוסר ביטחון עצמי. אני רוצה מישהו שיקבל אותי כמו שאני. לא רוצה מישהו שיחנוק אותי. אני כבר לא ילדה, אני בת 29. החברה מסביבי יותר שמרנית ממני, והגברים הם חלק מהחברה".

פיראס חורי סיפר שיש לו חברה יהודייה. האופציה הזאת קיימת בשבילך?

"לא נראה לי. אני יודעת שהחברה והמשפחה שלי לא תקבל את זה. אנשים עדיין תקועים בדת שלהם, בשייכות, בעדתיות, ייקח זמן עד שנשתחרר. בינתיים יש נורמות שאי אפשר לשבור בבת אחת. אני מאמינה בתהליכים. יכול להיות שלי לא תהיה את ההזדמנות הזאת, אבל לבת שלי כן".

המהפכה נעצרת בטבעת?

"אני מתחשבת בחברה שלי. אני מנסה לשנות, אבל גם מאמינה בתהליכים. לפני עשר שנים לא היה מקובל שבת 29 תהיה רווקה, ועכשיו אין עם זה בעיה. יש מוסכמות שעדיין אי אפשר לשנות. לא יקבלו חבר יהודי או חתונה מעורבת. אני אמיצה, אבל עד גבולות מסוימים. זה מתסכל אותי, קשה להשלים עם דברים שאתה לא מאמין בהם, אבל אין ברירה. אי אפשר לתלוש את עצמך מתוך החברה".

גברים ערבים נהנים מהפריווילגיה הזאת.

"לגברים יש הרבה פריווילגיות. אנו חיים בחברה מדוכאת, מאמצים את הקודים ומשליכים את זה על גורמים יותר חלשים, כמו נשים. לנו כחברה מדוכאת קשה להתפתח ולהשתכלל בצורה נורמלית. כל עוד יש אפליה חברתית וכלכלית מי אוכל אותה? הנשים, ובמיוחד הנשים הערביות. אף אחד לא מתייחס לדיכוי הנשים כחוצפה, אני נחשבת חוצפנית כי אני מערערת על כך".

כואב לה, לקובטי. הפער בין שתי החברות, גם בקרב בני גילה, עדיין גדול, ולא רק מסיבות פוליטיות. תרבות, דת ומסורת מעצבים את חיי הפנאי והבילוי, לא פחות מסכסוך הדמים בין שני העמים. באופן פרדוקסלי, דווקא אצל הדור המבוגר הפער אינו עצום. תרבות הפנאי די דומה: כדורגל, תיאטרון, מסעדות, סופי שבוע משפחתיים. אצל הצעירים, שגדלו לתוך תרבות הבילויים החדשה והמתירנות, ההבדלים מחודדים יותר.

למה לא פוגשים כמעט צעירים וצעירות ערבים בברים האופנתיים בתל אביב?

"זה אופי חיים אחר. דברים שיכולים להיות אטרקטיוויים ליהודים, הם לא תמיד אטרקציה לערבים. הם ילכו לעשן נרגילה. זה גם עניין תרבותי. אני אישית רוצה לשמוע מוסיקה שאני מחוברת אליה. לא ארגיש כיף לשמוע מוסיקה עברית. אנשים רוצים ללכת למקום כדי להרגיש בבית. בחיפה גם יש סלקציה לערבים, ולכן הצעירים חוסכים לעצמם את המבוכה. דווקא לדיסקוטקים של מוסיקה ערבית באים המון בחורים ובחורות. שם לא נמצאים יהודים. אני יכולה לשאול את השאלה הפוך".

ומה בעניין טיולי המוצ'ילרוס. הודו ודרום אמריקה לא על המפה?

"אנשים שיש להם כסף מאמצים דפוסי התנהגות בורגניים וילכו לבתי מלון באירופה. בטיולי התרמילאים יש חוויה חצי צבאית שלא קיימת באוכלוסייה הערבית".

הצעירים הערבים הצטרפו למדורת השבט של ערוץ 2?

"לאחרונה דווקא יש נטישה של הטלוויזיה הישראלית. לצעירים, להבדיל מהמבוגרים, אין בעיית שפה, אבל גם אנחנו לא צופים בה. ערוץ 2 מעצבן אותנו ולא מדבר אלינו. אל-ג'זירה וערוצי הלוויין מספקים תחליף. יש 'מיליונר' באם-בי-סי עם שאלות הרבה יותר רלוונטיות לנו. בערוץ הלבנוני אל-בי-סי, יש תוכנית בשם 'סטאר אקדמי', הכוכב הנולד של העולם הערבי, הפקת ענק גרנדיוזית. מיליוני צופים עוקבים אחריה בדריכות בעולם הערבי. אז למה לנו לראות 'כוכב נולד', שבה מופיעים המתמודדים עם שירים שאנחנו לא מכירים או לצפות ב'ארץ נהדרת' עם בדיחות שאנחנו לא מבינים. חיות פה שתי תרבויות שמנותקות אחת מהשנייה".

יש לך דיסקים של זמרים ישראלים?

"לא. אבל פעם מאוד אהבתי את זוהר ארגוב".

סקס לפני חתונה?

"הבנים יכולים להתהדר ולדבר על סקס, אצל הבחורות הטאבו עדיין לא נשבר. אף אחת לא תספר, זה בושה. ההורים אפילו לא ישאלו. הם לא יעלו על הדעת שהבת שלהם מקיימת יחסי מין לפני החתונה. אני בטוחה שזה כן קורה, במיוחד בקרב הדור הצעיר. אבל אפילו בנות שעשו את זה מרגישות שעשו משהו רע. גם אנשים מתקדמים סוחבים את המסורת".

על עצמה היא לא מוכנה להעיד. במיוחד כאשר אבא יושב בקצה הסלון. אז מאין תבוא התקווה? החבר'ה מנצרת עוד לא השתחררו מדפוסי השמרנות, ועל חציית קווים אין מה לדבר. לפחות יש גבר אחד שיכול לפתור את הבעיה. לא יהודי, ולא ערבי. צ'ה גווארה. "אם הייתי פוגשת באחד כזה", אומרת קובטי בחיוך, "הייתי מתחתנת מיד. ביחד היינו עושים מהפכות".