במקרה או שלא במקרה אנחנו נפגשים בבית קפה תל אביבי בשם 'משוגעת'. מגיעות שתי נשים מבוגרות, שלא לומר זקנות , אחת אוחזת ברעותה , בעלת מבטא אמריקני כבד, מוציאות בהתלהבות את הכוכבים והסינרים, נראות כסבתות לכל דבר , שיער מלבין , כמו המקבילות של אותן שני זקנים בהחבובות רק שהן לא רוטנות, גם כשהם זועמות הן נשארות חביבות וסימפטיות.

עליה שטראוס:

קבוצה של נשים בונקובר קנדה החליטו שלא אכפת להן אם יצחקו מהן, הם חשבו לעצמן : אנחנו כבר מבוגרות, לא צריכות להוכיח שום דבר לאף אחד ויכולות לעשות מה שמתחשק לנו. הן החליטו לשיר שירי מחאה ללחנים מוכרים וכינו את עצמן 'raging grannis' (סבתות זועמות) . זה התחיל בונקובר בסוף שנות השמונים ומהר מאוד זה התפשט לארה"ב. כיום בכל עיר בארה"ב שמכבדת את עצמה יש את הסבתות שלה. התלבושת זהה אצל כל הקבוצות-כובע גדול וסינרי מטבח.

על מה בעצם מוחים:

חוה קלר: בכל מקום מוחים מיות אבל אני משערת שגם שם הקבטוצות הן שמאליות ברובן...אני לא חושבת שיש סבתות זועמות של המתנחלים...

ומי ייבא את הסבתות ארצה ?

עלייה: אני הגעתי לארה"ב לפני כשלוש שנים לסדרת הרצאות במסגרת חברותי בארגון נשים עולמי למען שלום. באחד המפגשים הביאה מישהי דפי מילים לשירים של הסבתות ופשוט ישבנו ושרנו כולן, היה כיף גדול.

נגד מה מחו ?

נגד הגלובליזציה, נגד המלחמה נגד עיראק , נגד הכלכלה הקפיטלסטית והשמרנית. ..

אמרו לי שם להקים קבוצה כזו בארץ אבל אני פחדתי , אמרתי שעברית זו לא שפת האם שלי ויהיה לי קשה. כשהמשכתי במסע בארה"ב פנו אליי יותר ויותר נשים שאמרו לי שאני חייבת להקים את הסבתות בישראל. כשחזרתי לישראל לא יכולתי להתעלם מהבקשה והתחלתי לדבר עם חברות שהגיבו בהתלהבות גדולה . קבענו פגישה ונפגשנו כמה נשים לראות מה אפשר לעשות.

ומה יצא ?

מאותו הערב לא יצא כלום חוץ מפטפוטים אבל אז חוה אמרה שיש לה ידידה שתוכל לכתוב מילים לשירים שנוכל לשיר ובאמת לאחר כמה שבועות קיבלנו שיר מחאה שנכתב ללחן השיר העממי 'יש חור בדלי'. אנחנו שרנו 'יש חור במוסר '... אחר כך התחלתי לשבת יחד עם חוה והמשכנו בעצמנו לכתוב מילים חדשות לשירים ידועים. השירים הללו הפכו ללהיטים במסגרת הקבוצה ...

מי הן אותן הנשים שחברות בקבוצה ?

רובן הם מקבוצת 'נשים בשחור' (קבוצת שמאל נשית המפגינה מידי סופשבוע נגד 'הכיבוש')

הקבוצה שלכם מורכבת רק מסבתות ?

לא רק אבל הרוב סבתות.

מי המבוגרת ביותר ?

אני (חוה) , כיום בת 76.

איפה אתן מבצעות את השירים ?

בדרך כלל בהפגנות וכינוסים של השמאל

אתן שרות עם ליווי ?

כרגע לא אבל היינו שמחות אם היתה מישהי שיכלה ללוות אותנו עם כלי נגינה כמו גיטרה או קלידים

פרטים אישיים

חוה קלר , ילידת פולין (לודג') , עלתה ארצה בשנת 40 יחד עם משפחתה קצת לאחר תחילת מלחמת העולם השניה. " אני מגיעה מבית יהודי אבל ציוני שמאלי (גולי ציון ?). למדה בבית חינוך ואחר כך בתיכון . לאחר התיכון השתקעה בקיבוץ 'סער' שליד נהריה. הייתי בשומר הצעיר , הייתי חברה בארגון 'ההגנה', הדבקתי כרוזים נגד המנדט....זו היתה התקופה הציונית שלי.

מתי הפסקת להיות ציונית ?

אני זוכרת את היום הזה במדויק, אלה היו הימים שלאחר מלחמת השחרור, שנת 49. ליד קיבוץ לוחמי הגיטאות היה כפר ערבי נטוש שתושביו ברחו , גורשו זמן קצר קודם לכן בעקבות המלחמה. אנחנו התגוררנו לא רחוק משם.. אני הייתי פועלת חקלאית באותה התקופה וכל בוקר הייתי עוברת ליד הכפר וחושבת שלא רחוק היום שנתחיל לדבר עם הערבים והתושבים גם יחזרו לביתהם. באחד הימים נסעתי כהרגלי בבוקר , צפיתי בכפר ובשעות אחר"צ כשחזרתי הכפר לא היה, פשוט נמחק, הוחרב לחלוטין. ברגע הזה הפסקתי להיות ציונית

ב48 הייתי חיילת קרבית, התעקשתי להיות קרבית, וקיויתי שאחר המלחמה עם הערבים נוכל לשבת לדבר ולעשות שלום.

מה חשבת על הפרעות שעשו הערבים ביהודים ?

גם אז לא היתה לי שום שנאה כלפי הערבים, אני בכלל הרגשתי שאנחנו היהודים נדחפנו למקום שהיה מאוכלס.

יצא לך לפגוש גדולי אומה בצעירותך ?

היה לי מפגש לא נעים עם בן גוריון, זה היה טרום הקמת המדינה. עמדנו אני וחברה בגליל וחיפשנו טרמפ הביתה , פתאום אנחנו רואות את המכונית של בן גוריון מתקרבת אלינו כשהוא יושב ליד הנהג שלו . סימנו לו לעצור אבל הוא המשיך בנסיעה כאילו אנחנו לא קיימות, הוא פשוט לא אהב לקחת טרמפיסטים. לא סלחתי לא על זה לעולם...

את בן זוגי יעקב הכרתי כשהייתי בקיבוץ, התחתנו בשנת 50. זו היתה חתונה מצחיקה כי הגענו לתל אביב להתחתן במפגש צנוע של המשפחות , כשהתחיל להיות מאוחר נאלצנו לעזוב כי למחרת היינו צריכים לעבוד בקיבוץ כך שהחגיגה המשיכה בלעדינו... . בעלי נמצא ימינה ממני, הוא בין העבודה ו'יחד'.

איך זה מסתדר ?

אנחנו משתדלים לא לדבר על פוליטיקה

וכשזה קורה ?

אז יש סיכוי שישברו כמה צלחות בבית (צוחקות)

מה האוירה אצלך בבית בעת פיגוע פלסטיני או תקיפה ישראלית קטלנית ?

כשנהרג מישהו בצד הפלסטיני , בעלי תמיד אומר שהוא מעולם לא הצדיק מעשים שכאלה אבל....ותמיד יש לו אבל ותירוץ למה אפשר להבין את המעשה . מצד שני כשיש פיגוע גם אני לא מצדיקה את הפיגוע – אבל...

מה חושב הנכד על הסבתא הזועמת ?

הנכד שלי , אורי יעקובי, היה בקבוצת הסרבנים ושוחרר מהצבא.

את הקיבוץ עזבנו בשנת 51 לטובת תל אביב, התחלתי לעבוד בשירות הבולאי. לאחר לידת בני אדם (דובר קבוצת השמאל 'גוש שלום') למדתי הוראה באוניברסיטה והתחלתי לעבוד כמורה לאזרחות והיסטוריה . יש לי בת נוספת בשם יעל , היא גרה ביישוב בצפון ולא ממש מעורבת פוליטית ??

הפעילות הפוליטית שלי החלה מוקדם למדי , עם השנים הלכתי שמאלה יותר ויותר. התחלתי כחברה במפ"ם ואחרי הפילוג

עליה בת 69 ילידת סנט לואיס מיזורי, נולדתי בבית מאוד ציוני, אבא שלי יליד ירושלים , סבא שלי הגיע לראש פינה מרומניה.

אז מה קרה שאבא שלך החליט לעזוב ?

לא היתה לו ברירה, כל המשפחה החליטה לעזוב לאמריקה בעקבות המצב בארץ, זו היתה תחילת המאה הקודמת והמצב בארץ היה רע מאוד, אח של אבא מת ממחלת הטיפוס בקושי היה במה להאכיל את הילדים ...דווקא אבא היה זה שהתנגד לעזוב, ב 1917 , כשהמשפחה כבר היתה באמריקה, הוא התנדב ל'גדוד העברי' למרות שהיה צעיר מדי . הוא חשב להישאר אבל חבר שיכנע אותו לחזור לאמריקה, להרוויח קצת כסף ואז לחזור לארץ. אבא השתכנע, חזר לאמריקה , התחתן עם אחות של אותו חבר והתוכנית לחזור ארצה נשארה יותר בגדר תוכנית, אבא אומנם קנה מגרש בארץ בגן יבנה אבל לא עלה ארצה כל פעם מסיבות אחרות שלא קשורות בו . בסופו של דבר ההורים עלו ארצה אגב, השם שאבא בחר לי : 'עליה' לא ניתן לי במקרה.

מה חשבו בבית על הערבים ?

אף פעם לא ממש דיברנו על זה הייתי חברה בתנועת הבונים בארה"ב, המקבילה הציונית של הנוער העובד. בשנת 53 באתי לשנה לארץ במסגרת הארגון עליתי

איך הגבתם ב 48 כשהוקמה המדינה ?

אווו!! איזו שמחה זו היתה , היינו כולם באופוריה, אבא היה בשמיים, זו היתה אחת החויות הגדולות ביותר שלי כילדה

חוה : חשוב לי לציין שגם אני מאוד שמחתי כשהוקמה המדינה , היינו אז בהכשרה וכששמענו על ההכרזה עזבנו הכל ונסענו לרקוד בתל אביב.

ובמרחק קרוב לחמישים ושבע שנים מאותו היום , מה אתן חושבות ?

עליה : לא שמחנו לשווא אבל הייתי תמימה. אני לא מתנגדת למדינת ישראל , אני לא יכולה לומר על עצמי שאני לא ציונית. אני פשוט רוצה מדינה אחרת ...

חוה : אני רוצה שתי מדינות לשני עמים כי כרגע מוקדם מידי למדינה לשני עמים

עליה : אני חושבת בדיוק כמוה! אהבתי את הקיבוץ, הייתי שרופה על הקיבוץ, הייתי שמאל אבל בלי הרבה ידע, הייתי תמיד מפא"י כי ככה לימדו אותנו בתנועה. היום אני רואה שהייתי תמימה והאמנתי בעיניים עיוורות במה שאמרו לי

ב 54 חזרתי לארה"ב ובאותו הקיץ הדרכתי במחנה קיץ של התנועה ופגשתי שליח של התנועה , מדריך ראשי במחנה קיץ, צבי בעלי היום (78) . הוא היה בגרעין שהגיע מארה"ב והקים את גשר הזיו. הוא היה נשוי עם ילדה כשהכרתי אותו. אשתו היתה חולה מאוד והם גרו בארץ, הייתי איתם בקשר . צבי ואני התחתנו שנה לאחר מות אשתו ,הוא כאמור היה באותה התקופה הארץ ואני באתי לביקור, אז הוא הציע לי נישואים. המשפחה שלי אגב מאוד לא אהבה את העניין

למה ?

כי הם דאגו לי , לא ידעו איך אסתדר בקיבוץ וגם הרעיון שאני הולכת לחיות עם אד בקרב לעשר שנים , אלמן עם ילדה לא נשמע להם . אבא התנחם בעובדה שלפחות עשיתי עליה ארצה...

מה עמדותיו הפוליטיות של בעלך ?

הוא פחות רדיקאלי ממני אבל עמדותיו דומות מאוד לשני. אצלנו לא נשברות צלחות.... לא מזמן ביקרו אצלנו קרובים מאמריקה וניהלונו שיחה פוליטית , הקרובים הציגו עמדה, ימנית שמרנית כלפי הסכסוך והיית צריך להיות איך בעלי נלחם על העמדות השמאליות שלו, הייתי גאה בו

חוה: בעלי כתב מספר ספרים אבל בעיקר ייצר מכשירים מכניים לכיות לימוד

עליה: כשעזבנו את הקיבוץ בשנת...קנינו משק במושב 'בני ציון' ו 33 שנה עבדנו במשק

בני ציון זה היום אחד הישובים היותר יוקרתיים ויקרים בישראל...

עליה: נכון, אבל אנחנו מכרנו את המשק קצת מוקדם, בתחילת שנות התשעים (92), היום אם היינו מוכרים היינו יכולים לקבל מיליונים...אז מה שקיבלנו הספיק לנו לדירה ביפו ונשאר עוד קצת כסף לשימוש עתידי. בעלי עסק בחקלאות ושלושים שנה הדריך תיירים. אני לימדתי ועדיין מלמדת אנגלית .

מתי התחלת את הרומן הפוליטי ?

עליה: נקודת ההתחלה היתה לאחר מלחמת יום כיפור. כשמוטי אשכנזי הפגין נגד גולדה הצטרפנו אליו מספר פעמים אבל לא מעבר לכך. תחילת המעורבות המסיבית שלי החלה כשהגעתי כמורה לבית ספר הפתוח ברשל"צ ושם אחת האמהות הזמינה אותי למפגש עם קבוצת נשים בשם 'גשר לשלום ודו קיום', זה היה באמצע שנות השמונים. מאוד סיקרן אותי שיש קבוצה יהודית ערבית משותפת ולכן הלכת הכרתי ערבים בעיקר כפועלים בשדה אצלנו במשק.

ומה היה שם במפגש ?

עליה: למדתי שם הרבה , למשל באחד המפגשים בטירה אמרתי לאחד הערבים שהתארחנו אצלם שאני שכנה כי אני גרה לא רחוק בבני ציון. אז הוא אמר לי :כן, את גרה על האדמה של הדוד שלי..." זה גרם לי ממש להחסיר נשימה, הרגשתי מאוד לא נח, זה גרם לי לפתוח עיניים

להרגיש אשמה ?

עליה: להרגיש שייתכן שנעשו דברים שלא הייתי מסכימה להם ושעדיין איני מסכימה להם . עד אז כלל לא הקדשתי מחשבה לכך. בכלל, בעקבות המפגשים פתאום נחשפתי לאפליה של האזרחים הערבים במדינה , במיוחד הדהימה אותי ההזנחה ביפו... ואז בכל מיני צורות נכנסתי לקבוצות ושנתיים לאחר הקמת 'נשים בשחור' הצטרפתי לשם.

חוה הילדים שלך שירתו בצבא ?

חוה: אדם הבן שלי הוא קצר ראיה, כמוני, אבל הוא נלחם בשיניים ובציפורניים לשרת בקרבי ולבסוף עשה שירות חצי חצי. הוא היה בתותחנים . גם אני ב 48 לא הסכמתי להישאר מחוץ למלחמה, ביקשתי להילחם

מה עם הבנות שלהם עליה ?

יש לי ארבע בנות. הבת של בעלי מנישואיו הראשונים ושלוש בנות משותפות שלנו. שלוש מתוך ארבעה הבנות שלי שירתו בצבא והבת הצעירה, היום בת 30, החליטה לא לשרת.

הבנות מחזיקות באותן עמדות פוליטיות כמוך?

במידה זו או אחרת

חזרה לסבתות

איפה הכרתן?

בנשים בשחור

יצא לכן להופיע לאחרונה ?

ההופעה האחרונה היתה בועידת ישראל לעשוקים

כלומר אתן מוחות לא רק על עניינים מדיניים ....

בהחלט, אנחנו מוחות על כל מה שנראה לנו לא הוגן , לא צודק והרסני למדינה

מה חושבים הבעלים שלכן על הפעילות שלכן ?

עליה: צבי חושב שאני פעילה יותר מידי, שאני לא דואגת מספיק לבריאות שלי, הוא אומר שאני רצה יותר מידי ונמצאת יותר מידי מחוץ לבית . הוא אומר שהוא היה מאושר אם הייתי חותכת את הפעילות שלי בחצי

חוה: בעלי חושב בערך אותו דבר חוץ מזה שהוא יודע שאין שום סיכוי שאוריד הילוך בפעילות שלי

עליה: גם אצלי אין שום סיכוי

מה אומרים הילדים ?

חוה: הילדים שלי די מתלהבים

עליה: אצלי הילדים חושבים כמו האבא

יכול להיות שזה קצת מביך אותם ?

עליה: אני ממש לא חושבת אבל הבת שלי אומרת שלא יקרה שום דבר אם אפסיד איזה הפגנה

מה חושבים הנכדים ?

עליה: יש לי חמישה נכדים אבל הן צעירים.