ביום שלישי השבוע, בזמן ההפוגה בירי על חיפה, החל זרם דקיק של קונים להיכנס למכולת של טטיאנה טלטבסקי בחיפה. טלטבסקי התנצלה על כך שהחנות ריקה. מתחילת הלחימה בלבנון לא היה למי למכור, היא אומרת, רוב תושבי האזור עזבו. אם במלחמה הזאת העורף הוא החזית, טלטבסקי, שעלתה עם שתי בנותיה מרוסיה לפני שמונה שנים, היא ללא ספק לוחמת. בכל בוקר נוסעות השלוש מביתן שבקרית ים לחיפה. "מינימרקט מרינה" הוא הממלכה שלהן ומקור פרנסתן. ללא החנות הן אבודות.

טלטבסקי אופטימית. נראה שרק המדפים הריקים מדאיגים אותה. אבל שכנתה, רותי, סבורה שהיא מודאגת יותר מכפי שמשקפת חזותה החיצונית. "כמה זמן היא תחזיק מעמד בלי קונים, בלי כסף מזומן? איך תשלם שכר דירה?" טלטבסקי מספרת, שאין לה חסכונות ואין גם מי שילווה לה. "ביקשתי מהבנק הלוואה", היא אומרת, "בפרסומות הם אומרים שהם עוזרים לתושבי הצפון. אבל לי אמרו שלא מגיע. ביקשתי שלא יחזירו לי צ'קים. אמרתי שזה מקרה חירום וכשהמצב יהיה טוב, אפקיד כסף. הם אמרו שיחזרו אלי עם תשובה. עדיין לא קיבלתי".

מבנק הפועלים, שטלטבסקי היא לקוחה שלו, נמסר בתגובה: "אנו מצטערים על מקרים שבהם איננו יכולים להיענות לכל בקשה של לקוח, גם בימים אלה. במקרה של גב' טלטבסקי, הקשיים והחריגות בחשבון נמשכים חודשים רבים, ובתקופה האחרונה הוחזרו בחשבונה שני שיקים. הבנק מוכן לשקול סיוע נוסף, אבל הלקוחה ביקשה הלוואה בהיקף חריג בהרבה מיכולת ההחזר שלה".

"מצבן של הנשים המוחלשות הורע במלחמה", אומרת מיכל דגן מעמותת "מרכז מהות" בחיפה, שמסייעת להשתלבות נשים בשוק העבודה, "אלה נשים שבנו עסק קטן בציפורניים כדי לשרוד, כאלה שעובדות בשחור או בשולי שוק התעסוקה. הן אלה שנפגעות ראשונות מכך שאין עבודה או לקוחות, ושאלת הפיצוי שלהן לא ברורה". בעמותות הפועלות למען נשים בחיפה, כמו "מרכז מהות", "אשה לאשה", "המרכז הפמיניסטי חיפה" ו"המרכז להעצמה כלכלית של נשים", שותקו כל הפרויקטים והשירותים בעקבות ההפגזות. הפעילות יצרו קשר עם מאות הנשים שנמצאות ברשימותיהן, כדי לברר מה מצבן. מתיאוריהן עולה תמונה עגומה.

בחיפה יש כמה מאות נשים כאלה. מרביתן חד-הוריות, מקצתן עולות או כאלה שהשתקמו אחרי שחוו אלימות במשפחה. אין הערכות על מספר הנשים האלה בשאר אזור הצפון. לדברי דגן, "הן נמצאות כל היום עם הילדים בבית, חרדות. לפעמים אין אף אחד בבניין, כי כל השכנים עזבו. הילדים עצמם בפאניקה. שירותי הסיוע לא נגישים להן. התחבורה הציבורית לא פועלת כסדרה. לעתים קרובות, אין להן נגישות למידע ובעיקר, אין להן כסף מזומן לקניית אוכל". יש נשים שחזרו לחיות עם הבעלים האלימים, אומרת דגן.

לא רואים אותן

לדברי דגן, "הנשים שעשו צעדים הרואיים כדי להשתלב בתעסוקה כפקידות, במשק בית, בטיפול בילדים או בעסקים קטנים כמו מספרות וקייטרינג, עכשיו מאמציהן ירדו לטמיון. הן משוללות רכוש או זכויות סוציאליות. המשכורת או הרווח היומי הם הרכוש היחיד שלהן. הן חיות מיום ליום. עכשיו, כשהן לא עובדות, לא נכנס כסף". אחרי המלחמה, היא סבורה, תהיה קריסה כלכלית בצפון. לדבריה, "העסקים הקטנים של נשים בוודאי לא ישרדו".

רותי גור, פעילה ב"עמותה להעצמה כלכלית של נשים", מכירה מקרוב את מחיר המלחמה. לפני כשבועיים ספג ביתה בנשר פגיעה ישירה של קטיושה ונגרם לו הרס רב. לדבריה, "אני אשה מקושרת ובכל זאת, אני לא מסתדרת עם הביורוקרטיה. איך הנשים הללו יוכלו להסתדר, לתבוע את הפיצוי שלהן?"

דגן אומרת, שהנשים האלה וצורכיהן מודרים מהדיונים על שאלת הפיצוי של תושבי הצפון: "שמענו על פיצוי בצורת ימי חופש או בהימנעות מפיטורי עובדים, כל זה לא רלוונטי להן". לדבריה, מצב הנשים הערביות אף גרוע מזה של היהודיות.

לדברי עו"ד אילנה אפללו-פרץ מעמותת "אשה לאשה", "המלחמה הנוכחית היא דוגמה אקוטית לכך שלמצבי סכסוך יש השפעה ייחודית על נשים". בשל התפקיד חברתי שלהן, היא אומרת, נשים הן אלה שצריכות להכיל ולתפעל את צורכי הבית והילדים. במחקר על תקופת האינתיפאדה שהוזמן על ידי העמותה ושהתפרסם לפני כשנה, התברר שנשים היו חשופות לפגיעה בביטחונן האישי והפיסי ושהן נשאו בנטל רגשי וכלכלי.

החלומות נדחו

לשני בן-סימון מקרית אתא, אם חד-הורית לשלושה, אין לאן לברוח. בתחילת הלחימה נסעה עם אחותה, אף היא חד-הורית, למלון במרכז. במהרה נוכחה לדעת שלמעשה לא מצאה פתרון. "קיבלנו מימון על השהות במלון", היא אומרת, "אבל לא על נסיעות וארוחות". בימים אלה חולקים היא, אחותה וארבעה פעוטות את דירתה הקטנה. בן-סימון עובדת כפקידה אצל מעסיק ש"לא משלם משכורות בזמן", כדבריה. לטענתה, הוצאותיה גדלו בתקופה האחרונה והכסף המזומן שהיה לה אזל. נוסף על כך, מאז שחזרה לעבודה עליה להעסיק מטפלת.

בן-סימון היא צעירה מרשימה. לפני כחמש שנים מתה בתה בגיל שנתיים וחצי וכעבור שנתיים כבר ילדה שלישייה. יש לה מרץ בלתי נדלה והיא אומרת שהחיים חזקים מהכל, אבל במערכה הנוכחית היא חוששת להישבר. בשנה האחרונה השתתפה בפרויקט העצמת נשים שנערך באוניברסיטת חיפה ביוזמת כמה עמותות, שבו למדו המשתתפות על המערכת המשפטית ועל זכויותיהן. כיום היא "חונכת לזכויות" של נשים אחרות.

חלומה של בן-סימון הוא "לעשות שינוי לנשים החד-הוריות". אחד הדברים שמקוממים אותה הוא שחד-הוריות אינן מקבלות סיוע מספיק. כדוגמה היא מביאה את העובדה שנשים שמחזיקות מכונית, כמוה, או שמקבלות דמי מזונות, אינן זכאיות לאבטחת הכנסה. "איך אפשר להסתדר עם שלושה ילדים קטנים בלי רכב? איך אפשר לצאת ממעגל המצוקה ללא סיוע?" היא שואלת. אבל בן-סימון רוצה להביא לשינוי בחוכמה, לאחר שתרכוש את המידע ואת ההשכלה הדרושים להנהגת נשים. היא מתכוונת ללמוד משפטים, אבל אינה יכולה לממן את הלימודים בעצמה. כל החלומות הללו נדחו לפי שעה, עד לסיום המלחמה.