אתחיל מחלומי הנאיבי: "לו הייתי קוסם...", זוכרים את משחק הילדים הזה?, "... הייתי מניחה בכל תיבת דואר, כמתנה ליום האישה, לכל נשות ישראל, האמהות, הסבתות והילדות, שני בלונים , אחד כחול ואחד לבן, צבעי המפגש והתקווה, וגלויה עם בקשה קטנה אחת: ביום בהיר אחד, אולי ביום שבת, בין השמשות, להפריח את כל הבלונים האלה בשמי הארץ. כל מי שדואג לעתיד ילדינו, כל מי שמשאלת ליבו היא שלום, כל מי שבא לארץ הזאת בכדי לחיות ולבנות, ולא להרוס ולקבור את בניו.

לכול הכלות, נשים ואמהות להפריח את הבלונים ואז ינועו ויצלצלו בשמים הישראליים הפעמונים הכחולים.

ובינתיים החלום נגמר, ואני כבר מצפה לשמוע את ביקורתם של יריביי הפוליטיים הפוטנציאלים, אך אין ברצוני להיכנס כעת לדיון עמם. אני פונה אליכם עמיתיי, יוצאי ברית המועצות לשעבר. לכם אני רוצה לספר על כאבי, לשתף אתכם במחשבותיי. אני רוצה לספר על החיים בצידה השני של החומה, על האנשים שחיים שם יום יום. הרי אנחנו יודעים עליהם כל כך מעט, חוץ מאשר שהם "מפריעים לנו לחיות".

באופן קבוע, בכל שבוע, ומלאת תקווה, אני עוברת על הכתבות בעיתונות לדוברי רוסית, ובכל פעם אני רואה ברקים: שמי מדינת ישראל הכחולים צבועים באש כתומה על ידי עיתונאים, פרשנים, וחלק נכבד מחברי הכנסת (לאו דווקא דוברי רוסית) המשפיעים על דעותינו באמצעות רגשותינו והיכרותנו הלא מושלמת ובלתי מדויקת עם העובדות. זה מתאפשר על ידי סינון המידע המגיע לאמצעי התקשורת דוברת הרוסית בישראל, ומנעת המידע המנוגד לדעותיהם הקדומות.

על פלורליזם אין בכלל על מה לדבר.

ובינתיים המדינה במלחמה.

מדוע?? אני תוהה האם מישהו אי פעם באמת שאל את עצמו – למה הם מתפוצצים? למה הם נלחמים? למה ה ם הורגים ונהרגים? למה בן אדם מוכן לקום וללכת למוות בטוח בעודו עוזב אישה, וילדים או חיים שבקושי הספיק להתחיל? בדיוק כמו שאבותינו שנלחמו נגד הנאצים לשחרור מולדתם. ובאמת – מדוע? נשאל את עצמנו.

נניח לרגע בצד את הטענה השחוקה הידועה לכולנו – שאף אחד לא אוהב אותנו וכולם רק רוצים לזרוק אותנו לים.

מספר החללים שלנו ידוע לכולנו. 223 מאזרחינו נהרגו בשטחים, 400 בתחומי הקו הירוק, ובנוסף נהרגו 305 חיילים, מתוכם 84 בתחומי המדינה. האם ידוע לך, קורא נכבד, כי במשך חמש שנות אינתיפאדה נהרגו בידי צבא הגנה לישראל 3,045 פלשתינים, מתוכם 37 ילדים, שטרם מלאו שתים עשרה שנה לחייהם, וזאת בשטחים בלבד; עוד כ- 60 נהרגו בתחומי מדינת ישראל הדמוקרטית. עד שנת 2005, שבה הופסקה מדיניות הענישה הקולקטיבית והריסת בתי המחבלים, נהרסו במשך ארבעת השנים האחרונות 700 בתי מחבלים ועוד 1,500 בתי משפחות רגילות, מתוך שיקולי ביטחון בלבד. 11,000 אנשים חפים מפשע, ילדים, נשים, וזקנים, נשארו ללא קורת גג.

ומה אפשר להגיד על חומות ההפרדה, הכותל הפלסטינאי, המפרידות בין אנשים לקרובי משפחותיהם, למקומות עבודתם, לשירותים החיוניים, כמו בתי חולים, חנויות, בתי ספר וכו'? מה לומר על כבישים החסומים בחסימות בטון כך שניידת טיפול נמרץ לא תוכל להגיע למי שזקוק לה, חס וחלילה.

והמחסומים בהם אלפי נשים, חלקם בהריון, ילדים, זקנים וחולים עומדים שעות ארכות בקיץ ובחורף, בשמש לוהטת ובגשם שוטף; ובנוסף לכול סובלים מיחס משפיל שחיילינו מגישים להם באדיבות.

זה מתרחש כאן, אצלנו, מעבר לפינה. אתם הייתם שם? אתם ראיתם ? איך אפשר להמשיך בלי לדעת? לחיות ולא לראות? הלב צועק ומסרב להאמין שאנחנו, היהודים, אחרי כל מה שעברנו, מסוגלים לזה?

דרך זו, של כיבוש ודיכוי, אינה מובילה להצלת המדינה. זו איננה דרך לניצחון על טרור. זו דרך עקובה מדם. אינה מובילה לשום מקום. זה יכול להביא רק לאסון. זו לא הגנה על ישראל. זו הגנה על המתנחלים, ואנחנו צריכים לקחת בה חלק. מיעוט דתי וקיצוני (ולא פטריוטי כלל וכלל) מבעיר את אש השנאה הלאומית, ובדרך זו דוחף את המדינה אל סף התהום, ללא כל התחשבות בתוצאות ובמחיר שכולנו משלמים ונשלם.

הם לא מגנים על עצמם וילדיהם. במקום זה ילדינו מגנים עליהם. ילדינו שגידלנו ואהבנו מסכנים את עצמם בשביל אידיאלים פאנאטיים.

כמובן שאיש אינו טורח לספר לנו כמה כסף קיבלו מהממשלה בכל הזמן הזה "הגיבורים" המתנחלים. כסף שהגיע ממיסים שאנו שילמנו. כסף שחלקו הלא מבוטל הפך לדונמים של אדמה עם וילות, בריכות, מגרשי טניס ואבטחה קבועה. כסף שהיה יכול, והיה צריך לשמש לבתי חולים ובתי ספר, לעזרה לקשישים ולאמהות חד הוריות. המתנחלים שאוכלוסייתם גדלה ב- 25% בחמשת השנים האחרונות מוצגים על ידי כתבי חדי העט ועורכי העיתונות הרוסית, כגיבורים ונבחרי האומה. באותה הדרך מזרימים אלינו כמויות של מידע מעוות וחד צדדי על "שונאינו" בכל העולם הערבי.

ומי ילך לבדוק? הרי אנחנו סוף סוף חיים בארץ עם עיתונות "חופשית"? אפשר לעשות אוסף של אמירות גזעניות של עיתונאים והוגי דעות שמדברים בצורה חסרת בושה ולעיתים אף פושעת על דרכי הפתרון הסופי של "הבעיה הערבית". אותם דרכים שנדונו בממשל הקומוניסטי בנוגע לפתרון "המדינה היהודית," ולא יצאו לפועל רק בגלל מותו הבלתי צפויה של סטלין, הוגה הדעה. כל זה מוכר לנו ודעות אלו מפחידות, מביישות וכואבות. זה צריך להדליק נורה אדומה אצל כל אחד ואחד מאתנו.. מי אם לא אנחנו, יהודי יוצאי ברית המועצות, צריכים לקום ולהגיד: לא להתנחלויות, ולא לשלטון דתי קיצוני, וכן למדינה פלסטינית ולשלום תמורת שטחים? הכול טוב ויפה, אבל למה לא שומעים את קולנו? שמחתי מאוד לשמוע על האיניציאטיבה הדמוקרטית הרוסית החדשה. תנועה שלוחמת לכאורה למען דמוקרטיה ושוויון, ובראשה אישים מוכרים בפעילותם להגנה על זכויות אדם ואזרח, אבל......רק לרוסים, וגם מתוכם רק לאלה שבחלונות הגבוהים.

ומה לגבי צעירים, גמלאים ומובטלים? זה לא חשוב? מיסדי הדמוקרטיה החדשה כאילו ממשיכים את דרכו של סחרוף. האומנם הם ממשיכים את דרכו? הם דמגוגים שקורים לעצמם דמוקרטים, מפיצי תורת שטנה נאצית, ומתמרנים את רגשותיו של ציבור שלם של דובר רוסית. כן, לציבור שלנו לא חסרות בעיות, אבל ככה לא פותרים אותן. וחוץ מזה? מה לגבי עם נוסף. אזרחים כמונו? מה לגבי הזכויות שלהם? מדברים אתנו על חוקה, על דמוקרטיה ושוויון. פונים אל רגשותינו: "אם לא רוסים, אז מי?

אבל למה לבד? למה להתאחד עם אלה הקוראים לנו לקרב מיותר, ולא להתאחד עם אלו אשר בשבילם חירות אמיתית וערכים דמוקרטיים אינם תלויים בצבע העור, המוצא, בפרגרף 5 בדרכון, והמעמד החברתי או הכלכלי. למה לא להתאחד עם האנשים ההולכים אל המחסומים, עם אלו שעוזרים לילדים פלסטיניים במצוקה, שמחפשים (ומוצאים!) עם מי אפשר לדבר בצד השני, אלו שרוצים שלום בארצנו, אלו שמוכנים לנסות ולהאמין, אלו שלא מעוניינים ברווח תמורת דם, אלה שמבינים שאין מה להשוות בין דונמים לאנשים, אלה שמוכנים לחזור לקו הירוק למען שמיים כחולים.

אני קוראת לכולכם לחזור להומניזם ולערכים כלל אנושיים, להיזכר בעברנו ובעברם של אבותינו שסבלו מרדיפות ולתת סיכוי לחיים וחירות לעם אחר שגם חי פה. עם שברובו הגדול רוצה לגדל ילדים, לעבוד את האדמה ולשמוח. אני מכירה את האנשים האלו. הייתי במחסומים, ראיתי את עיני ילדיהם, ואתם? ורק נגד הטרוריסטים נלחם ביחד עם כל העולם המתורבת, נגיד לא לשמיים הכתומים.