המיליטריזם הכי מצליח הוא זה שמנסה לעורר בנשים גאווה על היותן חלק ממנו, אומרת הפרופ' סינתיה אנלו בביקור בישראל. איך נתפשת האזרחות בחברה צבאית, אילו כישורים נשים מביאות אתן ומה גברים יכולים ללמוד מהן? ראיון

"שלחי את בנך לצבא, הוא יחזור משם גבר" - מודעות ברוח זו הן אחת הדרכים של הצבא האמריקאי לעודד גיוס. כי כדי שיהיו די חיילים - ולא רק בארצות הברית - לא די בכך שהגברים יאמינו שהצבא חשוב: המדינה צריכה לגייס גם את הנשים למטרה הזאת. כך אומרת הפרופ' סינתיה אנלו בראיון בעת ביקור בישראל.

הפרופ' אנלו, מרצה למדע המדינה ולימודי נשים באוניברסיטת קלארק בארצות הברית, היא כיום החוקרת המרכזית בתחום ההשפעה של מיליטריזם, מדיניות ממשלתית ופוליטיקה על חייהן של נשים ברחבי העולם. "אין כיום ממשלה שאינה מגלה עניין רב באמהות", היא אומרת: "מחוקקים חוקים לעודד אותן ללדת, או לעודד אותן לא ללדת, לעבוד יותר או פחות. את אמנם רוצה שהמדינה תביא בחשבון את אמהותך - בתחומים כמו מעונות יום, למשל - אבל גם יותר מדי תשומת לב אינה בריאה במיוחד".

תשומת הלב העודפת הזאת היא חלק ממה שאנלו מגדירה "מיליטריזציה של האמהות", המאפיינת חברות מיליטריסטיות וישראל בתוכן. התפקיד האמהי, היא טוענת, מגויס לצורכי המדינה והצבא. "הדעות הרווחות בחברה כזאת עשויות להביא נשים - גם אם הן שונאות מלחמה - לחשוב שבניהן או בנותיהן עשויים לצאת נשכרים משירות צבאי. שירות כזה עשוי להקל עליהם להתקבל בחברה, להיחשב לאזרחים מדרגה ראשונה". ומבחינת הצבא והמדינה, מסבירה אנלו, תמיכתן של אמהות חיונית למוראל החיילים.

אנלו אמנם אומרת דברים אלה בעיקר בהקשר לחברה האמריקאית (היא מדגישה שאינה מומחית לישראל אם כי היא עוקבת בעניין ובהתמדה אחר המתרחש כאן), אבל לנוכח התפקיד המכריע של הצבא בחברה הישראלית - חברה שבה לנשים יש לגיטימציה להשמיע קול בענייני צבא כמעט רק אם הן אמהות - הם נשמעים רלוונטיים במיוחד. היא ביקרה כאן, לראשונה, בהזמנתה של הד"ר אורנה ששון-לוי מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן, ואף הרצתה בכנס על מיליטריזם ואי שוויון שקיימה האוניברסיטה ובאירועים נוספים ברחבי הארץ.

מיליטריזציה של נשים בתפקידן כאמהות מתרחשת בכל רחבי העולם, אומרת אנלו. והנשים האלה חולקות כמה דברים. בין השאר, הן עצמן זוכות בדרך זו לשיפור של מעמדן החברתי. "הן יכולות להרגיש שוליות מאוד בחברה, אבל כאמהות שעברו מיליטריזציה - אמהות פטריוטיות, הן יכנו זאת - מתייחסים אליהן כאל אזרחיות מדרגה ראשונה. זה קורה לנשים רבות - פלשתינאיות, ישראליות, אמריקאיות, קוריאניות, רוסיות", היא אומרת.

על גאווה נשית וקירות

בספריה כותבת אנלו על השפעות המיליטריזם לא רק על אמהות אלא גם על בנות הזוג של החיילים, על נשים העובדות בתעשיות הביטחוניות, על זנות ממוסדת למען הצבא, על נשים שנאנסות על ידי חיילים ועוד. היא מספרת כי הגיעה לפמיניזם מאוחר - "רק בשנות ה-30 המאוחרות שלי, באמצע הקריירה האקדמית, לאחר שכבר כתבתי חמישה ספרים. זה מביך", היא מחייכת.

"עם השנים, הרבה נשים שנעשו פמיניסטיות - וגם גברים המתייחסים ברצינות לרעיונות של הפמיניזם - התחילו לתת דעתם למיליטריזם", אומרת אנלו. "המיליטריזם לובש צורות רבות ומחלחל לחייהם של נשים וגברים בדרכים מגוונות. לא מדובר רק בצבא. מדובר במה שאת גאה בו, מה מביך אותך, אילו סיפורים אדם בוחר לספר, אילו לא, למי מצביעים ולמה. פמיניסטיות ברחבי העולם - עבדתי עם נשים ביפאן, בקוריאה ועוד במדינות רבות - התחילו להבין שמיליטריזם בכל צורותיו בדרך כלל מעצים את הפריווילגיות של גברים. גם כשנראה שמיליטריזציה מעניקה לנשים מסוימות כישורים חדשים, קול ציבורי, הזדמנות להיות אזרחיות מדרגה ראשונה - למעשה היא מחזקת גברים. המיליטריזם הכי מצליח הוא זה שמנסה לעורר בנשים גאווה על המיליטריזציה שהן מסייעות לה.

"לאור ההבנה הזאת, יותר ויותר נשים - גם כאלה שלאו דווקא משייכות אתעצמן למחנה השלום - מתחילות לעסוק בסוגיות של מיליטריזציה. כי הן רואות שאם לא מתמודדים עם מיליטריזציה - נתקלים בקירות. בכל הכנסים הבינלאומיים האחרונים של נשים, מיליטריזציה נעשתה נושא שיותר ויותר שמים לב אליו. נשים רבות ושונות זו מזו - ממקסיקו, נפאל, קנדה, קונגו - התחילו להתכנס ולומר: אם אנחנו רוצות לשנות את התנאים בעולם כך שיאפשרו לנשים לחיות בכבוד ושוויון, עלינו להתמודד עם המיליטריזם. שימת קץ למיליטריזציה אמנם לא תביא אוטומטית לסוף הפטריארכיה, אבל אם זה לא יקרה - לעולם לא יהיו כבוד ושוויון בין נשים לגברים".

מהי אזרחות טובה

כאשר אנלו נשאלת, אם נשים יוצאות נשכרות משירות בצבא או שמא זוהי חרב פיפיות, היא מחייכת. "חרב פיפיות היא מטאפורה צבאית טובה", היא אומרת. "כולנו משתמשים בשפה הצבאית הזאת, וגם בשפת הספורט - זו שפה של גברים.

"כאשר ממשלות צריכות שנשים ישרתו בצבא, הן מעודדות אותן להאמין שזו הדרך הטובה, המהירה והבטוחה בשבילן לשפר את מעמדן בחברה. ובעיקרו, זה אפילו לא מעשה ידיהן של ממשלות: אנשים מן השורה הם בעצם שקובעים מיהו אזרח אמיתי - מבחינה תרבותית. אז נשים (וגברים) זוכים למעמד של אזרחים שווים דרך שירות בצבא רק אם רוב בני האדם באותה חברה תופשים כך את האזרחות.

"מה היה אילו ההערכה החברתית הגבוהה ביותר היתה מנת חלקם של נשים וגברים שעובדים במקלט לנשים מוכות, למשל? מה אם זה היה נחשב לכרטיס הכניסה לחברה?" מקשה אנלו. "רבות מההנחות, שלפיהן נשים מקדמות את מעמדן דרך שירות צבאי, משקפות את המיליטריזציה של רוב האזרחים. אנחנו רואים את זה כל הזמן: מי מוזמן לדבר לפני תלמידים בבית ספר, מי מופיע בעמוד הראשון בעיתון; כל ההחלטות האלה מתקבלות על ידי אזרחים. אם אזרחים היו חושבים מחדש מה פירושה של תרומה מכרעת לחברה - היה אפשר לשנות את התפישה של אזרחות טובה. ואז אולי נשים היו בצבא, אבל זה לא היה כרטיס הכניסה שלהן למעמד שווה בחברה. כלומר, מה שנחוץ הוא דה-מיליטריזציה של רעיון האזרחות.

"ובו-בזמן", ממשיכה אנלו, "צריך לשכנע ממשלות שהן אינן יכולות לשחק את המשחק הזה - להצר כך את מושג האזרחות. גם בישראל, 40% מהנשים בגיל הגיוס אינן משרתות בצבא. ואלה אזרחיות בעלות דרכון וזכות הצבעה, שאיכשהו לא נחשבות לאזרחיות מלאות. בארצות אחרות, שבהן נשים מתגייסות עוד פחות, זה חמור עוד יותר. לממשלות יש אינטרס בכך. כי אם השירות הוא כרטיס הכניסה לחברה - יש פחות התנגדות ומחשבה אם לצבא צריך להיות תפקיד כה חשוב בחברה".

חומר מרתק לרומנים

גם בחברות שעברו מלחמות מנסים כעת למזער את חלקו של הצבא בחיי הציבור והתרבות, מספרת אנלו. למשל בדרום אפריקה, או באירלנד - "שההשוואה בינה לבין ישראל מעניינת", היא אומרת. "למרות המלחמה העקובה מדם שניטשה שם עשרות שנים, בשם הזהות האירית - החברה האירית לא עברה מיליטריזציה.

"הבעיה היא", ממשיכה אנלו בחיוך, "שהמיליטריזם צבעוני ומרתק - הוא מספק חומרים לעיתונות טובה, לרומנים טובים, סיפורים מעניינים. לכן איננו יודעים די על הדה-מיליטריזציה. מאמצים בכיוון זה נעשים כיום בקרואטיה, תנועה גדולה בטורקיה מנסה לעשות זאת בחברה הטורקית".

איך עושים זאת? "מיליטריזציה מתרחשת כל הזמן, בכל תחום של החיים החברתיים", מסבירה אנלו. "אחת הדרכים לצאת נגדה היא לבחון כל תחום ותחום. למשל בעיתונות - לבדוק, על מה כותבים? מהו סיפור טוב בעיני העורך? על מה שואלים מומחה; או בתרבות הפופולרית - מהם הנושאים השכיחים בשעות צפיית השיא בטלוויזיה; נושא חשוב במיוחד הוא החינוך. דיון על המיליטריזציה של החינוך מתקיים עכשיו למשל בסרי לנקה, וגם בארצות הברית. אחת השאלות היא, מי מוצגים כדמויות מרכזיות בהיסטוריה של עם - האם אלה פעילי חופש, או חיילים? בכל תחום ותחום יש לחשוב יחד - איפה המיליטריזציה מתרחשת.

"השאלה היא למה חותרים", מטעימה אנלו. "חברה בריאה היא חברה שהצבא אינו שחקן דומיננטי בחיי הציבור והתרבות שלה. ראשית, מפני שהעיסוק המרכזי של הצבא הוא באלימות וניהולה. שנית, כשהצבא כה מרכזי בחברה, זה מעלה על נס סוג מסוים וצר של גבריות - זה שנחשב לרלוונטי לחיי צבא. זו אחת הסיבות לכך שאנשי צבא רבים הם הומופובים".

רעיונות של גברים

אשר לתפקיד שממלאות נשים בכוחות הצבא - למשל, החיילות שסייעו בפינוי ההתנחלויות ברצועת עזה בימי ההתנתקות - אומרת אנלו: "גם בהתנתקות מעזה וגם במשימות שמירת שלום של ממשלות אחרות, אנשי ממשל - שרובם גברים - הם אלה שבחרו נשים לעשות זאת. רעיונות של גברים על נשיות הם שהניעו את הבחירה. יש ויכוח מעניין בעולם בנוגע להעסקת נשים במשימות של שמירת שלום - שבדרך כלל אינן מתאפיינות כלל בשלום: הן מתוחות מאוד, קשות מאוד, רוויות חוסר ביטחון - האם משימות אלו יהיו יעילות יותר אם נשים ייכללו בכוחות הצבא העוסקים בהן?"

אחד הביטויים של הדיון העולמי המתקיים בעניין זה הוא החלטת האו"ם 1325 משנת 2000, העוסקת בהכללת נשים במשאים ומתנים לשלום. לדברי אנלו, "פמיניסטיות יאמרו כי אין לחשוב ולא לרגע, שנשים הן בהכרח שוחרות שלום ומתאימות למשימות אלו מבחינה ביולוגית. אם לנשים רבות יש דרכים שונות להשגת פתרונות לא אלימים במצבים מתוחים, הסיבה היא שהן לא חוברתו לדרכים 'גבריות' - דרכים של עימות, תחרותיות, אגרסיוויות. לכן היה עליהן לפתח דרכים אחרות להתמודדות עם חוסר ביטחון וחוסר ודאות. השאלה היא, איזה סוג של כישורים נשים מביאות למשימות שמירת שלום ומה גברים יכולים ללמוד מהן. יש נשים שאין להן כישורים אלה, ויש גם גברים שיכולים לרכוש אותם. יש לי חברים גברים שניסו לשנות את הדפוסים שבהם הורגלו ליישוב עימותים. הם עבדו על זה קשה מאוד; היה עליהם לשנות את הרעיון של עצם זהותם. וזה עבד. הם הרבה יותר מצליחים".