בשעה טובה אישרה הכנסת בקריאה טרומית (ביום רביעי 23 במרץ) את הצעת חוק שיווי זכויות האשה (תיקון-ייצוג הולם בתהליכים מדיניים). את הצעת החוק המחייב "ייצוג הולם של נשים בצוותים המייצגים את המדינה או הפועלים מטעמה בנושאים הקשורים לתהליכים מדיניים, ניהול משברים לאומיים ומשא ומתן", גיבשו חברות הכנסת יולי תמיר מן העבודה ואתי לבני משינוי, בשיתוף עם ארגונים פמיניסטיים ובחתימת כל חברות הכנסת.

יש לקוות שהתיקון המוצע יצטרף לשני תיקונים חשובים אחרים לחוק שיווי זכויות האשה מ-1951 שהתקבלו בשנות התשעים, אשר העניקו לחוק משמעות ושיניים, ופתחו לנשים תחומי פעילות בזירה הציבורית שהיו חסומים לפניהן כמעט לחלוטין. כוונתי לתיקון בחוק החברות הממשלתיות, המשלב נשים בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות באמצעות העדפה מתקנת, והתיקון לחוק שירות המדינה המחייב ייצוג הולם לנשים במשרות בכירות בשירות במדינה. כמו בעבר, גם הפעם לא הצליחו מנסחות ההצעה לקבוע בחוק את מכסת הייצוג הנאותה ליותר מחמישים אחוזים מאוכלוסיית המדינה. למעשה הן ויתרו מראש וביקשו רק 25%, אך גם שיעור ייצוג זה נתפש כמוגזם בוועדת השרים לחקיקה, שהתנתה את אישורהּ לחוק במחיקת המִכסה, והסתפקה בביטוי המערפל "ייצוג הולם". ואולי מוטב שכך: אם תופר הוראת החוק יוכלו ארגוני הנשים לעתור לבית הדין הגבוה לצדק, שעשוי לפרש את הביטוי "ייצוג הולם" באופן שיהלום את חלקן הממשי של הנשים באוכלוסייה.

ואולם נטעה אם נתמקד במכסת הייצוג ולא במהותו. השאלה החשובה בעיני היא, איזו תרבות של ניהול משברים, איזה קול משלהן, יביאו איתן נציגותינו לשולחן המשא ומתן? הניסיון לימדנו, שנשים המהוות מיעוט בקבוצות גבריות מפנימות התנהגות גברית כוחנית ותחרותית והקול הנשי שוב מודר, מוסתר או מוכחש. האם במחיצת "מומחים" בתחומי מדיניות וביטחון לאומי יוכלו, גם הידעניות שבהן, להשמיע את קולן האזרחי או לבטא תרבות של שלום?

"תרבות של שלום" הוא מושג מפתח להבנת החלטה 1325 שהתקבלה במועצת הביטחון של האו"ם ב-31 באוקטובר 2000. החלטה זו, שהיא הורתו של התיקון המוצע לחוק שיווי זכויות האשה בישראל, התקבלה בעקבות לחצם הממושך של ארגונים פמיניסטיים ותנועות שלום בעולם. היא נחשבת להישג היסטורי, משום שהאו"ם אימץ לראשונה בתולדותיו השקפה מיגדרית ב"שיח המרכזי של פעילות למען השלום", מתוך הבנה שלסכסוכים אלימים יש השפעה הרסנית על חיי נשים וזכותן להשמיע את קולן במעגלים של קובעי המדיניות.

את קבלת ההחלטה ליווה האו"ם בצעדים שנועדו להבטיח את ישומה. לארגונים הפמיניסטיים שהתנדבו להטמיע את ההחלטה במדינותיהם הוצע "ארגז כלים" לסיוע בתרגומה לשפות מקומיות ובהפצתה, ועד כה תורגמה החלטה 1325 ל-65 שפות. הוקמו אתרי אינטרנט למידע וליצירת רשתות קשר ואורגנו סמינרים, השתלמויות וקורסי הדרכה לקראת פגישות עם מקבלי החלטות וקובעי דעת קהל. בישראל לקחו על עצמם הארגונים הפמיניסטיים החיפאים "אשה לאשה" ו"כיאן" לתרגם את ההחלטה לעברית ולערבית, והשקיעו כארבע שנות עבודה בהפצת ההחלטה ובקידומה, עד שגובשה כהצעת חוק. בשני הארגונים הללו, כמו בתנועות אחרות בחברה האזרחית, בולטות בפעילותן נשים הרואות את עצמן כפעילות שלום וזכויות אדם. לפיכך ראוי להבליט את קולן ולא לחשוש שמא המושגים "פמיניזם", "שלום", או "זכויות אדם" יפגעו בקונסנזוס הפוליטי שנרקם סביב הצעת החוק.

טרם הצגת ההצעה לפני ועדת השרים לחקיקה מיזערו מגישות החוק את עלותו התקציבית כדי לא להמציא עוד עילה לדחייתו. ואולם ישומו המלא יחייב הקמת מנגנון פיקוח בדומה לקבוצות העבודה המכונות לעתים "קואליציות 1325", שהוקמו במדינות שאמצו את החלטת האו"ם. יהיה צורך לנקוט פעולות לעידוד נשים להצטרף לצוותים; לקיים ימי עיון להכשרת מועמדות; לבנות מאגר שמות של נשים מתאימות למשימה ולחבר דו"חות מעקב שיטתיים על נושאים שבתחום החוק ויישומו.

המלצות אלו נראות נבובות משהו על רקע התמונה העגומה שציירה שדולת הנשים בדו"ח שהגישה לוועידת האו"ם בנושא נשים בישראל בתחילת מרץ השנה. הדו"ח מתאר את מצבן המוחלש של הנשים לא רק מבחינת ייצוגן במוקדי הכוח, אלא בחברה בכללותה, בפוליטיקה ובכלכלה. הדו"ח מצביע על פגיעה בתקציבי הרשות לקידום מעמד האשה ומונה נסיונות לביטולם של משרדים לקידום מעמד הנשים ושל משרות של יועצות למעמד האשה. אחד הבולטים בהם היה הניסיון - שנמנע בלחץ ארגוני הנשים - לסגור את משרד היועצת למעמד האשה בלשכת הרמטכ"ל.

לנוכח המציאות המוכרת אין לנו ברירה אלא להמשיך להזין, לטפל ולתת קול לחוק, בכדי שלא ישאר כמין הצהרה בלתי ממומשת, ועל מנת שאנחנו לא נשלה את עצמנו שבהבאתו למליאת הכנסת תמה ונשלמה מלאכתנו.