כאשר הודיע הבר הלסבי מינרווה על כוונתו לערוך ערבי סטריפטיז (בהשתתפות צוות החשפניות של מועדון הפוסיקט), ביקורת פמיניסטית הייתה צפויה. צפוי עוד יותר היה הטיעון הדמגוגי של הנהלת המינרווה: לסביות פריג'ידיות ממורמרות ויבשות, חובבות שירה וספרות, מזלזלות בחשפניות ובאמנות, ובאופן כללי - שונאות סקס.

אני לא מתאימה לדימוי הלסבופובי של נשים ממורמרות ומתנשאות (דימוי שמגיע היישר מהמסורת הפילוסופית של "חסר לה זין"). אני אוהבת לקרוא ספרות במיטה ולהתפשט במקומות ציבוריים. אני פועלת למען זכויות של נשים בתעשיית המין ומדברת על פורנוגרפיה פמיניסטית. אני רואה בסיס איתן לסולידאריות בין נשים לסביות לפועלות בתעשיית המין. שכה יהיה לי טוב, לא פעם עשיתי סטריפטיז במינרווה, בהתנדבות ומתוך שליחות אמנותית.

החלוקה שהוצגה בתגובת המינרווה - בין "לסביות פריג'ידיות קוראות ספרות" לבין "לסביות לוהטות שאוהבות את מועדון הפוסיקט" - היא חלוקה שקרית, שנועדה להדוף בקורת כנה באמצעים דמגוגיים. הבחירה היא לא בין מיניות לשמרנות, בין סקס לספרות, בין מועדון הפוסיקט להתנזרות מינית. הפמיניזם לא עוסק בשאלה - "שחרור מיני: כן או לא", אלא ניגש ישירות ללב העניין: איזה שחרור מיני? איזו מיניות?

אם הופעות הסטריפטיז ממועדון הפוסיקט מוצגות לנו בתור השחרור המיני המיוחל והפמיניסטי, אנחנו בצרה צרורה. מועדון הפוסיקט מייצר ומשכפל מיניות נשית המותאמת למבט הגברי. בתוך המועדון, ממש כמו בעולם הסטרייטי שמחוצה לו, האישה לא צריכה להיות דבר זולת הגירוי לגבר. אך אם המיניות הנשית מיוצרת על פי הפנטזיה של האחר ומתקיימת רק עבור האחר, האם ניתן בכלל לומר שמיניות נשית קיימת? בתנאים אלה, מה זה חופש מיני, אם לא החופש להיות חפץ מיני לאחר?

שאלות מרכזיות אלה העסיקו את הפמיניזם והובילו לניסיונות מרובים ומגוונים של יצירת מיניות שלא כפופה לסטנדרטים הגבריים וההטרוסקסואלים. אפשר לעשות ערבים שעוסקים במיניות או סטריפטיז באופן שלא מעתיק אחד לאחד את הפוסיקט ודומיו. אפשר להעסיק נשים שעובדות באופן עצמאי ולא מועסקות בידי מנהל שמקבל חלק ניכר מכספן, אפשר להעסיק נשים שלא מאולצות להתאים לדימוי הצר של מיניות נשית בגרסת הפוסיקט של נשים נשיות, רזות, בלונדיניות ועם חזה ענק (ולכלול, למשל, גם בוצ'יות, בויז, טרנסים, ונשים עם מגוון סוגי מראה וגוף). אפשר ליצור קונטקסט שמזמין את הצופה להתייחס לאישה המופיעה כאל סובייקט מיני, לא כאל חפץ. אפשר להתחיל בעידוד של מיניות לסבית ואמנות מינית פמיניסטית.

במקום זאת, המינרווה מייבאת את הפנטזיה הגברית המעוותת אודות מיניות נשית. גברים מוחלפים בנשים, אך המשחק הסטרייטי נותר על כנו. האישה המופיעה איננה סובייקט מיני, כי אם אובייקט. היא כפופה לסטנדרטים של מראה והתנהלות שמותאמים למבט הגברי. הסיטואציה מזמינה התנהלות בהמית שאין בה זכר לאמנות או ליחסי הערכה בין אמנית לבין זו שצופה באמנות שלה. לא צריך גבר כדי לתחזק את הדינאמיקה הדכאנית והכוחנית הזאת. נשים מתנדבות בששון .

ערבי הסטריפטיז במינרווה לא חוגגים מיניות לסבית כי אם משתיקים אותה באלימות. מקום שאמור היה להוות אלטרנטיבה מינית לתרבות גברית של כוחנות והשפלה, משכפל את אותם הדפוסים בדיוק. הניסיון לבטל את הביקורת כשמרנות, מוסרנות והתנשאות, מפספס את הנקודה. זה בהחלט לא "עניין של נקודת מבט", כפי שנטען על ידי הנהלת המקום. זה עניין של להפקיר את הגוף שלנו להשפלה ולניצול, או לתבוע את הגוף שלנו מחדש וליצור מיניות חדשה: חתרנית ולוהטת.