ארועי "יום האשה הבינלאומי" באוניברסיטת תל-אביב הסתיימו במופע חגיגי של מיטב הזמרות והיוצרות העכשוויות בזמר העברי: קורין אלאל, סיוון שביט, אפרת גוש, MC קרולינה, זהבה בן, דנה ברגר ונינט טייב. מי מאתנו שחשבה שזה יהיה יום מתאים כדי לחגוג בו מיניות נשית בריאה התבדתה עד מהרה – רחבת הכניסה לאולם העלתה לנו לחלוחית דווקא באיברים הפחות שמחים. נשים צעירות בגרביונים וחצאיות קצרות קידמו את פנינו בכוסיות פלסטיק המכילות יוגורט דיאטטי. מולן, בקוביית פרספקס שקופה, התעופפו טמפונים וסביבם טרחו דיילות בחולצות לבנות לשכנע אותנו שזה שלהן הוא הסופג מכולם. עמדנו דקת דומייה לזכר הפועלות האמיצות שהביאונו עד הלום. מאה ארבעים ותשע שנה של מאבק על תנאי השכר שלנו – הפגנות, רעב, מאבקים, תסכול, מאסרים. כל זה כדי שנהפוך לכוח צרכני המסתייע בניצול נשים כדי לפתות נשים אחרות לרכוש מוצרים מפולחים היטב. היה שווה.

בקופסת פלסטיק שקופה נוספת רקדו נשים חצי ערומות עוטות בדים אדומים להנאת הקהל. ראשית סברנו שמדובר בקידום מכירות מחוכם במיוחד לסופגני הדם המעופפים. התבוננו בגברים שריירו אל מול הקולבים המרקדים ממין נקבה ובנשים שצילמו אותם(ן), ואז סוף-סוף נפל לנו האסימון – זו אמנות! מדובר באמירה נוקבת על מצב האשה! "תקרת הזכוכית" במקומות העבודה שלנו, הגברים שמרוויחים יותר ומפשיטים אותנו במבטיהם! אלא שדף המידע שהודבק לאישה העצובה בשמלה האדומה שהפכה עצמה לאובייקט מרצונה הטוב מסר בשורה נשית שרוח מאבק ממנה והלאה. מדובר בכלל בבית ספר לעיצוב ולאמנויות במה, מתברר, שם נוכל ללמוד על כוחות הנפש הגלומים בביטוי הנשי האישי שלנו, ונתנסה באמון ובביטחון הנולדים מטוויית קשרים בינאישיים תוך יצירה משותפת של נשים. אישה נוספת נכנסה לקובייה השקופה והחלה רוקדת עם חברתה משהו שנראה כמו סימון של ריקוד ארוטי ששתי נשים-נשים עושות עבור המבט של גבר-גבר. קשה היה לאתר אמון וביטחון על פניהן של שתי הנשים היפות שחדוות יצירה או סתם הנאה ספונטאנית נראתה מהן והלאה. ישב שם גבר אחד שהתבונן. קיוויתי בשבילו שלפחות הוא נהנה ממה שהוא רואה. חבל שכולם יסבלו.

המיצג נקרא "האוהל האדום", אותו אוהל אליו היו מתנקזות נשים בעת נידתן ולקראת לידה, בהשראת ספרה של אניטה דיאמנט. בשנים האחרונות גם לישראל הגיעה הבשורה – סדנאות רוחניות של מעגלי נשים עושות שימוש במונח "האוהל האדום" ומציעות ללקוחותיהן חוויה נשית מעצימה. אתר הנידוי אמור להפוך למקור לנחמה שתמצא באחוות הנשים החולקות סבל משותף. זה פחות או יותר מה שנשאר מ"מעגלי הנשים" של המאבק פמיניסטי – קיבוע המודעות למגדר לכדי תודעה כוזבת של זהות נשית טבעית. הסבל הנשי אינו תוצאה של דיכוי שרירותי חלילה, שיש להפנות את כוח החיים כדי להיאבק בו. "בעצב תלדי בנים" זו עובדה, ממש כמו שהשמש זורחת במזרח, אז אם תחלקי את זה עם החברות תוך כדי טיפול יופי תוכלי לקבל חבילת שי עם כדור נגד כאבי מחזור. בתמיכתה האקטיבית של השיטה הכלכלית, הנשיות שבה להיות קטגוריה טבעית כאילו לא היו דברים מעולם – רק שהפעם היא כבר לא זקוקה לגברים כדי לומר לה לשוב למטבח, היא עושה את זה יפה לבד.

צרת רבות איננה נחמה, ואין שום סיבה שנסתפק בה. "יום האשה הבינלאומי" אמור להזכיר לנו שאנחנו יצורות אנושיות, אינדיבידואליות שיכולות לממש את הזכות הפוליטית שלהן לחשוב, לדבר, להרוויח, להשפיע ולהאבק על האפשרות לעשות כל זאת. אנחנו צריכות לעשות זאת כנשים רק מסיבה אחת – כי אנחנו מופלות על רקע המין שלנו. לא כי יש לנו מחזור פעם בחודש, אלא כי מישהו אחר חושב שזו סיבה מספיק טובה כדי לשלול מאתנו את הכוח הפוליטי שלנו. היתכן שהמישהו האחר הזה הוא גם אנחנו?

"פמיניזם" זה לא רק לדעת להתפשט לבד ולהרוויח מספיק כדי לקנות לעצמנו טמפונים עם ספיגה מקסימלית. "פמיניזם" הוא מאבק לשחרור – מאבק בכל מה שמדכא את שמחת החיים שלנו ולא מאפשר לנו לממש את העוצמה האישית שלנו. לא "עוצמה נשית" דווקא – סתם חדווה אנושית צרופה. העובדה שנולדנו עם מערכת רבייה מסוג מסוים לא צריכה למנוע מאיתנו להמציא את הנשיות בכל פעם מחדש. "נשיות" היא בראש ובראשונה קטגוריה פוליטית ולא עובדה טבעית והיא לעולם תהיה דכאנית כל עוד תישאר מקובעת; מישהו כבר יספר לנו ש"ככה זה בטבע", ולכן אנחנו צריכות לקנות את זה ואת זה, לא יכולות להרוויח כך וכך או להנהיג את המדינה, חייבות להנות דווקא כשמחבקים אותנו חיבוק מרדים תוך הבטחות על אהבת אמת ובית בפרברים. המגדר הוא המצאה שאולי אי-אפשר לגמרי להפטר ממנה, אך ראוי לנסות לפחות להשתעשע בה, לפרק אותה ובוודאי שלא צריך לקחת אותה יותר מדי ברצינות. המאבק בחוץ והמאבק בדיכוי שהופנם הם אותו מאבק – כל עוד לא נצליח לשנות את השיטה כך שיתאפשר לנו להיות אנושיות באופן מלא מבלי שמיננו יהווה חסרון במקום העבודה, בפרלמנט ובמיטה, נמשיך לספר לעצמנו שאם ככה גידלו אותנו אז ככה גם נמות. כל עוד נמשיך כך, לא נצליח לעולם לעשות את המאבק בחוץ, והסטרייטיות שבינינו יסתפקו בלקטר ללסביות שהגברים לא מספקים אותנו במיטה.

לאחר ציפייה ארוכה ובהייה בהרבה נשים נטולות חדווה החוגגות משום-מה את "יום האשה הבינלאומי" נכנסנו להופעה. מזל שעל הבמה היתה קצת יותר שמחה מאשר בכניסה לאולם – שבע נשים נפלאות שלכל אחת מהן היה מבנה מגדרי אחר להציע – קול אחר, חוויה נשית שונה. חבל שגם שם לא הוזכר אף לא פעם אחת לשם מה נקבע היום הזה ומה הוא אמור לציין.