אני מתנגדת לדיכוי. דיכוי פירושו הכנעה, לחץ על אדם או אוכלוסייה, מניעת ביטוי חופשי (וזכויות נוספות), עפ"י המילון שיש בידי. אני מתנגדת לכל דיכוי, בין אם הוא נעשה ע"י חברה כלפי פרט מסוים בה, אם הוא נעשה ע"י המין האנושי כלפי שאר בע"ח המתגוררים על פני כדה"א (כחלק מתפיסתי, אני גם טבעונית, על מנת לא לקחת חלק בדיכוי וברצח שנעשה ע"י תעשיות הבשר, הביצים והחלב) אם נעשה ע"י גבר כלפי אישה, ואם נעשה ע"י אנשים המגדירים עצמם כשייכים ללאום אחד כלפי אנשים המגדירים עצמם כבני לאום אחר. אני לא מקבלת מעשי שנאה ואלימות כפתרון לגיטימי של בעיות, גם אם הן בעיות של אלימות מלכתחילה. אני חושבת שכשחברה מגיבה באלימות כלפי חברה אחרת, היא טובעת בעצמה נורמות אלימות ופוגעת בעצמה, מחריפה את תחושת הנקם וחוסר הצדק בחברה השנייה כלפיה וכך גם מגבירה את האלימות הנגדית בה.

האלימות, או הטרור (בשם אחר) שמבוצע ע"י צה"ל בשם מדינת ישראל כנגד העם הפלשתיני, לא רק שאינו מוסרי ומוגזם בעוצמת תגובתו, לא פתר, כפי שהוכיחה ההיסטוריה, את הסכסוך באזור, הוא מחריף אותו ואת נורמת הדיכוי (כלפי כל אדם כמעט) בחברה המגדירה עצמה כישראלית.

אני משתמשת במילה "טרור", מכיוון שחייל שמפציץ אנשים בעזה ובגדה המערבית ממטוס, הורס בתים, יורה על אנשים ומשליט פחד ואיבה באזור, חייל שאוכף משטר צבאי עריץ ולא דמוקרטי, ששולט בכל תחומי החיים (כמעט) האפשריים של 3 מיליוני הפלסטיניות והפלסטינים: שעומד במחסומים המגבילים את חופש התנועה, שנכנס לבתים של אנשים (כשהמדינה נותנת לו את הזכות) ולעשות בהם חיפוש גם בשעות מאוד מאוחרות של הלילה, שמשפיל זקנים, גברים, נשים וילדים כאחד אם הוא רוצה בכך, מבלי שאף אחת תפקח עליו, הוא טרוריסט בדיוק ואף יותר מאותו פלסטיני שמפוצץ את עצמו ועוד אנשים באוטובוס בתחומי המדינה המכונה ישראל. אולי אף יותר, מכיוון שאדם שחי תחת כיבוש יומיומי והדמות היחידה של יהודי שהוא רואה מולו היא של חייל ואין לו עתיד לבחירתו או תקווה, הוא מישהו שדחקו אותו למקום הזה (גם מדינת ישראל וגם ארגונים מוסלמים דתיים קנאים קיצונים המנצלים אותו לאינטרסים שלהם עצמם), לעומת חייל בצה"ל שלעיתים בא מתנאי חיים טובים ונוחות מסוימת, ולרוב יש לו עתיד לבחירתו.

לטרור אין הצדקה מבחינתי, השימוש הציני בצמד המילים הגנה עצמית, שנעשה בארץ, הוא מחפיר בעיני. לבישת מדים וחתימה בארגון לא נותנת למישהו את הזכות לשבש או להרוס חיים של אדם, ללא קשר למוצאו או לאומו. אין לאף אחת זכות לעשות זאת. כיבוש צבאי הוא אינו הגנה עצמית, שימוש בחוקי חירום בשביל לבצע מעשים לא לפי הרוח הדמוקרטית שישראל לכאורה התחייבה אליה (בחוקים דומים, אגב, השתמש המשטר הנאצי בשביל לעלות לשלטון) הוא אינו הגנה עצמית. הוא תולדה של אינטרסים כלכליים/ אישיים של אנשים בעלי כוח וממון ואפשרות בחירה שהיא אינה כורח הנסיבות. תמיד יש ברירה על אלימות והיא שלום.

נקודה נוספת היא שהצבא עצמו כארגון הוא ארגון לא דמוקרטי. ארגון היררכי, שדוגל בערכים לאומניים (וכיוצא מכך, שוב, גם לא שיויונים), פטריארכלי, שדוגל בציות עיוור לפקודות המפקדים או שליטה לא מוגבלת באחרים, בערכים "גבריים" מסורתיים של תוקפנות, כוחנות ואלימות כדרך לגיטימית וראשונית לפתרון בעיות, שגם מבטלת כל השקפה אחרת, ובמיוחד זאת הנחשבת נשית: רגישות, פתרון בעיות באמצעות דיבור, עדינות וכיוצא באלה, אשר נחשבים לנחותים. מה שגורם גם לראיית הנשים באופן כוללני (אלא אם כן הן מוכיחות שהן כמו "גבר") כמשהו משפיל (כמו הכינוי "נקבה" שנועד להעליב גברים ונשים בטירונות ובאימונים) ונחות ולראייה שוביניסטית את העולם ע"י רבים מהצעירים והצעירות המתגייסים לצבא (והצבא אכן לוקח תפקיד משמעותי בעיצובם להמשך החיים). הצבא גם מנציח ומעצים את הסטריאוטיפים הנ"ל, וגם גורם לנשים להרגיש נחותות אם פעלו לפיהם. לכן נשים תופסות לרוב תפקידים שוליים במערכת (מזכירות ופקידות), לכן מספר ההטרדות המיניות של כל חיילת גדול בממוצע מאילו שהיא חוטפת בתור אזרחית, לכן האלימות הסביבתית נגדה גוברת. ומכיוון שהצבא בישראל תופס חלק מרכזי בחייהם של האנשים שחיים בה, התופעות מתפשטות ומרחיבות את עצמן לחיים האזרחיים: דחיקת נשים ממוקדי כוח, הפנמת הדיכוי הגברי על ידן, ראייה של הטרדות מיניות כמשהו נורמאלי בחברה.

בגלל עקרונות הצבא ומעשיו, אני מסרבת בכל תוקף לשרת בו. הערכים הבסיסיים שלו עומדים בסתירה לעקרונותיי ולאמונותיי בדבר שוויון וצדק. מעשיו, לא רק שלא מוסריים ונכונים בעיני, הם גם פוגעים במטרות של שלום ודו קיום שאני נאבקת כדי לקיים אותם. לכן, כפי שציינתי בתחילת המכתב, אני מבקשת פטור משירות צבאי מטעמים שבמצפון וקבלת זימון לוועדה הצבאית המאפשרת מתן פטור מטעמים אלה, ולשרת שירות לאומי.

*המכתב כתוב בלשון זכר עקב השוביניסטיות של השפה העברית אך מדבר על חברה המורכבת מכל המינים והמגדרים.