 |
בשיח הישראלי, ישראל היא תמיד הצד המאופק בעימות עם הפלשתינים. כך גם בארועי השבוע שעבר: בעוד הקסאמים נוחתים בשדרות, "הודלף" ששר הביטחון כפה על הצבא איפוק.
בשבוע האיפוק הרג צבא ישראל משפחה פלשתינית שיצאה לפיקניק בחוף בית להיה ברצועה. אחר כך הרג תשעה אנשים כדי לחסל טיל קטיושה. אך בשיח האיפוק, הראשון לא נחשב, כי הצבא הכחיש, והשני היה מעשה הכרחי של הגנה עצמית. כי ישראל, הנמצאת בעיצומה של מתקפת קסאמים, חייבת להגן על אזרחיה. בסיפור הזה, להסתפק בהפגזת הרצועה מהאויר הים והיבשה, הוא מודל של הומניות ואיפוק שלא מדינות רבות היו עומדות בו.
אך מה מקורה של מתקפת הקסאמים? מזה 17 חדשים, החמאס שומר על הפסקת האש שהכריז ואינו משתתף בירי קסאמים. האירגונים האחרים מצליחים בד"כ לשגר רק קסאמים בודדים. איך הגענו למתקפה של כ70 קסאמים בשלושה ימים? לצבא יש מסורת ארוכה ב"הזמנת" מטחי קסאמים. באפריל שנה שעברה, יצא שרון לפגישה עם בוש, שהמסר העיקרי שלה היה: עבאס אינו אמין, ואינו פרטנר למו"מ. הצבא מצדו דאג לספק את הרקע המתאים. ערב צאתו, ב9 באפריל, צה"ל הרג בגבול רפיח שלושה נערים, שלפי מקורות פלשתינים שיחקו שם כדורגל. ההרג השרירותי הזה ליבה את הזעם ברצועה, ששמרה עד אז על שקט יחסי. החמאס הגיב לזעם הרחוב, והתיר לאנשיו להשתתף בירי הקסאמים. ביומיים הבאים נורו כ80 קסאמים, עד שהחמאס החזיר את השקט על כנו. כך קיבל העולם המחשה מושלמת לאי אמינותו של עבאס.
בראשית השבוע שעבר יצא אולמרט למסע שכנוע באירופה שעכשיו, עם החמאס בשלטון, בוודאי שאין לישראל פרטנר. ארה"ב לא זקוקה לשכנוע כרגע, אך באירופה יש יותר הסתיגויות ממהלכים חד-צדדיים. צה"ל החל בהכנת הרקע ביום חמישי הקודם (8.6), כש"חיסל" את אבו סמהדנה, שמונה על ידי ממשלת החמאס כמופקד על כוחות הבטחון של משרד הפנים. היה ברור לחלוטין שהדבר עשוי להוליך למתקפת קסאמים על שדרות, ובכל זאת, הצבא המשיך למחרת בהפגזת חוף עזה, והצליח להסלים את ההתלקחות המבוקשת, עד שהחמאס, כבפעם הקודמת, הורה לאנשיו להפסיק את הירי (ב14.6).
הפעם, המופע של הצבא השתבש במקצת. תמונתה של הילדה הודא ראליה הצליחה לבקוע את חומת ההתעלמות של המערב מהסבל הפלשתיני. גם אם לישראל יש עדיין מספיק כוח להכריח את קופי אנאן להתנצל על שפקפק באמינות ההכחשה הישראלית, המסר שהחמאס הוא הצד התוקפן בעימות לא עבר הפעם בעולם. אך הצבא לא יוותר וימשיך לייצר את הצידוק להפיל בכוח את ממשלת החמאס, על גבה של שדרות.
למרות שאי אפשר להשוות את סבלם של תושבי שדרות לסבלם של תושבי בית חנון ובית להיה, שעליהם נפלו 5000 פגזים רק בחודש האחרון, לבי כואב גם על תושבי שדרות. נגזר עליהם לחיות כך, כי בעיני הצבא סבלם הכרחי כדי שהעולם יבין שאנחנו הצד המאופק במלחמה על עצם קיומנו.
המאמרים על דעת כותביהם ואינם מייצגים בהכרח את עמדות הקואליציה.
|
