ביום שהגיע צו הגיוס הראשון לדניאל בני, הכרזתי בקול רם שאני מתנגדת שילך לצבא. הוא לא התפלא. כבר מן היום הראשון לחייו ידעתי שאת הסיסמה "עד שתהיה גדול לא תהיה מלחמה" אני לא קונה יותר. גם אני הייתי ילדה קטנה כאן בארץ הזאת וגם אני שמעתי פעם אחר פעם את המשפט המרגיע הזו. משפט מלא תקוה ואמונה שאכן פעם לא יהיו עוד מלחמות, ומנוגד למציאות של מלחמה שאיננה נגמרת. מעולם לא הבטחתי לו שלא תהיה מלחמה. לא יכולתי להשתתף באשליית השווא הזו. לא הייתי מוכנה להשתתף בגידול ילדים למלחמה. בכל דרך שיכולתי חזרתי ואמרתי שמלחמה זה דבר רע. לא קניתי צעצועי מלחמה, נתתי לו זמן ומקום לבכות ולקחתי אותו לכל הפגנת שלום שהייתי בה. אם הוא ילך לצבא, זו לא תהיה אני ששלחתי אותו.

ההתנגדות שלי לצבא לא הפתיעה אותו. הוא הקשיב והתווכח, גם הסכים וגם התנגד. כשהחליט לבסוף ללכת לצבא ידעתי דבר אחד, את הכביסה של הצבא אני לא אכבס. אני לא אשתתף במערך התמיכה השלם המוענק אצלנו לכל חייל החוזר הביתה, הנהפך להיות הגיבור הפרטי של כל משפחה. חשבתי לי, אילו כל הנשים היו מפסיקות לתת שירותים לחיילים, אולי הצבא לא היה מתקיים. לימדתי אותו להפעיל מכונת כביסה והלכתי להפגין ב"נשים בשחור" ביום שישי. שלוש שנים סרבתי להיות "אמא של חייל". התעקשתי להיות רק אמא של בני ולתמוך בו ובמעשיו על פי דרכי.

רק האמהות מעניקה לנשים יהודיות בישראל מקום בשיח הלאומי, ואני רוצה דווקא מקום לסירוב שלי בלי להיות אמא. אני רוצה לסרב ממקומי "חסר החשיבות" בחברה הישראלית – אשה. עוד אשה אחת... אני מתעקשת על זכותי זאת ואנסה גם להסביר. אני מציעה לראות בסרבנות דוגמה מצוינת לעניין מקומן של נשים בחברה הישראלית. נתחיל מן העובדה שסרבנות נתפסת בישראל כעניין פוליטי וצבאי לחלוטין. מי שאיננה נקראת לשירות צבאי אין בידיה יכולת "לסרב". כך ממילא נלקחה יכולת הסרבנות מכל הנשים (והגברים) הפלסטיניים תושבות/י מדינת ישראל. גם לנשים הדתיות אין יכולת סרבנית מסוג זה. נשארנו עם ציבור מאד מסוים, חילוני בהשקפת עולמו, שבו יש לנערות צעירות ערב שירותן הצבאי יכולת לסרב. אבל גם היא נלקחת מהן מידית. זאת בגלל העובדה הפשוטה שלנשים שמורה על פי חוקי המדינה הזכות להמנע משירות צבאי מטעמים של מצפון. מצפון, אם כן, במדינה שלנו הוא עניין של חוקי המדינה. לנשים יש מצפון, לגברים לא. שום גבר, חייב שירות, לא יכול להשתחרר מן הצבא מטעמים של מצפון, כך גם ניתנת בידיו זכות הסירוב. מרגע שבו גילינו כמה צרה ומוגבלת היא יכולת הסרבנות המעשית של נשים בישראל הבה ונדיר אותן גם מין השיח על הסרבנות. ממילא מי שאינה יכולה לעשות מוטב לה שלא תדבר. כך פעם אחר פעם אנחנו עדים/ות לשיח ציבורי הסובב כולו סביב הגיבור/הבוגד הסרבן וקולן של נשים אינו נשמע.

יש כאן חשבון פשוט. נשים מהוות 51% מן האוכלוסייה. אנחנו לא מיעוט, אנחנו לא שוליים, אנחנו בכל מקום, בלב ליבה של כל חברה, גם בשוליים שלה. אנחנו חצי מכל קבוצה מכל מגזר ובכל צורה שלא תתבוננו בחברה תוכלו לראות (אם תרצו) נשים. לכל אחד מכם בודאי יש או היתה אמא, לרבים מכם יש אחות, בנות משפחה קרובות או רחוקות, בת זוג, חברה ואולי אפילו בת או בנות. במקום העבודה שלכם, בכל פעילות פוליטית שאתם משתתפים בה ישנן נשים. אם לא סביב השולחן אז מאחורי הקלעים. זה נכון לא רק באופן אישי, זה נכון גם באופן חברתי, בכל מעמד, מוצא אתני ולאומי. כל דיון שעוסק בענייני חברה ומדינה, כל דיון שרוצה לגעת באמת בכל הרבדים האנושיים והחברתיים של חיינו חייב לכלול נשים כמספר הגברים שהוא כולל.

החלק היותר מסובך בשאלת הכללתן של נשים בחיי החברה והמדינה נוגע בשאלה שאינה מספרית כלל. החלק המהותי בשאלה זו נוגע למשמעות השונה, המיוחדת, שנשים עשויות להביא לכל דיון ולכל ניתוח של החברה בישראל. מקומן המיוחד של נשים בחברה, הדיכוי הסמוי והגלוי של נשים בחברה ובמיוחד האלימות המופעלת נגדנו מביא אותנו למקומות שמשם אנו רואות אחרת את הדברים ואולי גם יכולות לנהל את החברה בלי אלימות ומלחמה.

ומדוע עלינו לסרב? מפני שלנשים הפסדים רבים בזמן מלחמה וכיבוש. משום שנשים אינן חלק מן השיח המוביל בחברה וקולנו אינו נשמע. מפני שמלחמה משחיתה את נפשותיהם וגופם של הגברים שאיתם אנחנו חולקות את חיינו. מפני שאלימות אינה מתחילה ונגמרת במחסום, היא זוחלת אל תוך הבית פנימה. שימו לב לדבריו של לירן רון-פורר, חיל ששירת בשטחים הכבושים בשנים 1997-1999 וכתב על כך ספר "תסמונת המחסום". בראיון איתו (7 ימים, 21.11.2003) הוא אומר: "ההתבהמות הכללית הזאת עוברת גם לפנטזיות, שהצירוף של סקס ואלימות עולה בהן הרבה מאד... פנטזיות אונס. בהתחלה כלפי נשים ערביות, ובאיזשהו שלב כלפי נשים בכלל. הרבה אנשים ששירתו בשטחים, דיברו אתי על פנטזיה של להכניס את הקנה של הרובה לכוס של אישה ולירות... בשיחות בינינו היינו מדברים על איך שהחברות שלנו לא מבינות אותנו, כשבמציאות ההתנהגות המינית שלנו באמת הפכה לטכנית ובהמית. הרבה פחות חמה ואוהבת והרבה יותר עניין של סיפוק מידי."

המחסומים לא נשארים רק בשטחים ואין אפשרות להיות חייל כובש בחוץ וחבר רגיש בבית. הכיבוש הוא בכל מקום, האלימות איננה יודעת גבולות והמוסר איננו ניתן לחלוקה. על כן עלינו להרים את קולנו ביתר שאת ולא לתת לקול הגברי לשלוט בחיינו. יש עוד דרכים לנהל חיי חברה וקהילה. שימוש באלימות אינו פתרון, לא בתוך הבית ולא בניהול המדינה. חברה שאין לה יכולת לדאוג לחלשים/ות בקרבה מאבדת את המוסר שלה עצמה. גם החזקים/ות לא יוכלו להמשיך את חייהם ללא הפרעה. כולנו זקוקים לרקמת חיים אנושית טובה.

היום ברור לכל שלא נוכל להמשיך בדרך בה הלכנו עד כה. היא אינה מובילה לשום מקום. עלינו לסרב בכל מחיר. זכות הסירוב היא הזכות הבסיסית השמורה לכל בני האדם באשר הם. היא הזכות להימנע, לא להשתתף, לא לציית לאחרים. מי שנשללה ממנו/ה זכות זו הוא כבר איננו בן/ת חורין. הויכוח על גבולות הדמוקרטיה וציות לחוקיה הוא חשוב ולגיטימי, אך הדמוקרטיה לא יכולה להתקיים באלם פה ובהסכמה כללית. הדמוקרטיה מחייבת דיון ציבורי מתמיד ועל כן ההתנגדות והסרבנות הם חלק חשוב מהדיון הציבורי על דרכה של החברה והמדינה.

אני בוחרת להיות סרבנית פמיניסטית. איני יכולה לראות את הדיכוי ולעמוד מנגד. אני מתעקשת לתבוע מן הגברים להכריז על כישלונם בניהול ענייני המדינה ולתת לנו, לנשים פמיניסטיות, להוביל את החברה למקום אחר. אם לא נצליח, ניחא. יותר גרוע מזה כבר יהיה קשה לעשות. שהרי אם אין שלום, אין תקוה, ואין חלום. קחו את זה בחשבון.