ישראל מעוניינת לחיות במצור ולהמשיך לצעוק "הצילו". המצב הקיומי של היהודים, חסרי ישע הזקוקים תדיר להגנה, הוא בדיוק המצב שאותו רוצה המדינה לשמר.

מוזר, זה הרי עומד בסתירה לאתוס ולמיתוס של הציוני החדש, זה של בעל הכוח והשרירים. כמעט כל יכול. ובכל זאת, לא נראה שיש הסבר אחר לעקשנות של ישראל לא להחזיר את הגולן לסוריה ולהשכין איתה שלום.

50 אחוזים מהציבור היהודי אינו מבין אפילו למה יש צורך בשלום. הוא צודק, הציבור הזה. אין צורך בשלום. שהרי ברגע שיהיה שלום עם סוריה, אולי גם חס וחלילה תימצא פשרה עם הפלסטינים. מדינת ישראל תישאר לבדה, בלי אויב. זהו מצב בלתי נסבל. מה ישכנע את האמריקנים לצאת לעזרתנו? מה יהפוך אותנו לזקוקים לתמיכה בשם ששת המיליונים? אפילו אירופה תהיה מסוגלת להישיר מבט ולהתייחס אלינו כאל סתם עוד מדינה. לא, זה מצב בלתי אפשרי למדינת ישראל. אנחנו זקוקים להגנה ולרחמים. כך היה בגלות וכך נכון לנו לחיות גם כאן.

דמיינו לעצמכם את כותרות העיתונות ללא האיום האיראני. דמיינו בנפשותיכם את מצבנו ללא הצהרות תמיכה של נשיא אמריקני. נשאיר את ידידנו באמריקה ללא ידיד בצרה? מצב בלתי אפשרי.

כיצד אחרת תוכלו להסביר את האווילות הזו של הסרבנות המתמשכת כבר 40 שנה בהשארת הגולן תחת כיבוש ישראלי? יש לשים לב איזה כעס וחמת זעם עורר באיראן הרעיון שסוריה תחתום הסכם שלום עם ישראל. הזעם הזה, הכעס הזה היה צריך להדליק אור ירוק בעיניהם של אנשי שלטון בישראל. הרי אם איראן אינה מרוצה זהו סימן מובהק למהלך נכון של ישראל... אך לנו בישראל יש זיכרון קצר.

ההתנגדות לשלום עם סוריה ועם הפלסטינים היא כה גדולה עד שהיא משכיחה את המלחמה האחרונה בצפון שבה נאלצנו אנחנו, הקרובים יותר אל לבנון וסוריה, לחיות תחת מטר פגזים במשך 33 יום. כל זה יכול היה באמת להיהפך לזיכרון ישן ועמום אילולא היו מספרים לנו השכם והערב על הפוטנציאל הגדל והולך של סוריה להפגיז את הצפון ואף דרומה ממנו.

היכולת לקשר בין הדברים, להבין את הפוטנציאל המדהים הגלום בעשיית שלום עם סוריה שיפריד בינה לבין איראן, כל זה קשה מדי להבנה. מדוע? מפני שאין כל קשר לתובנה הפשוטה הזו ולתפיסה הפסיכולוגית שאנו שבויים בה זה שנים רבות. אנחנו זקוקים להגנה ולתמיכה. אנחנו חייבים לחיות את השיקולים האמריקניים ולא את ההבנה הפשוטה וישרת ההיגיון שלנו כאן. אולי מהצפון נראים הדברים אחרת? אולי המחשבה שנוכל יום אחד להתיישב במכונית ולהגיע עד טורקיה למשל היא זאת שצריכה להנחות אותנו ולא הצורך להיות מסכנים ותלויים במעצמה האמריקנית, שאולי גם אצלה הגיע הזמן להבנות חדשות?

ד"ר חנה ספרן, היסטוריונית, פעילת שלום, מלמדת במכללת עמק יזרעאל