במאמרו "ערב (או חופש) ספינת השנאה שתציל את החמאס" מתייחס בן-דרור ימיני בין השאר לתמיכתה של הדי אפשטיין, ניצולת שואה בת 84, במסעה של הספינה. "ספינת התמיכה במשטר הרצחני" (של החמאס) מכנה ימיני את הספינה, אחרי שהוא מתאר בפירוט די רב את זוועות המשטר, ביניהן החדרת גז דרך צינורות לגופיהם של מתנגדיו. מוזר, הוא כותב, שאישה שניצלה מתאי גזים תומכת במשטר שמחסל את בני עמו בגזים. כבת לניצולת שואה ברצוני להסביר את הקשר שאני רואה בין הביוגרפיה של גב' אפשטיין ופעילותה.

אבל תחילה יש מקום להבהיר את מטרת המסע הימי הזה, שאין לו דבר וחצי דבר עם תמיכה במשטר החמאס. שתי ספינות יצאו למסע במטרה לנסות ולפרוץ את המצור הסוגר על רצועת עזה, בה חיים 1.4 מיליון בני אדם שנמנעות מהם זכויות אדם בסיסיות כגון בריאות, סיעוד ורווחה. האנשים שעל הסיפון, פעילי זכויות אדם ועזרה הומניטרית, התנדבו שנים בעזה וגם בגדה המערבית, עד אשר ממשלת ישראל מנעה את כניסתם לאזור.

צר לי על ההתייחסות הפשטנית של ימיני לחמאס כאל ממלכת הרשע. קל לחלק ככה את העולם לטובים ורעים. קל מידי. אבל אני סבורה שהרשע האנושי לא נמצא דווקא או רק אצל החמאס, כשם שהוא לא נמצא דווקא או רק אצל הנאצים. הפוטנציאל לרשע נמצא אצל כולנו. קיבלנו הוכחה כואבת לכך בשנת 1961, בניסוי שערך סטנלי מילגרם ובו הסכימו סטודנטים צעירים מאוניברסיטת ייל לתת לאנשים אחרים, זרים להם, מכות חשמל בעוצמה של 315 וולט, עוצמה שממיתה בני אדם. הם לא היו מוסלמים ולא היו נבערים מדעת. הם היו גברים לבנים, יהודים וקתולים, שבשם הציות לסמכות הנסיינים ניאותו להרוג לכאורה בני אדם במכות חשמל לנגד עיניהם. הם ראו את הנחקרים מתעוותים, הם שמעו אותם זועקים, אבל הם המשיכו, כי אמרו להם והם צייתו (קתולים, אגב צייתו יותר מיהודים).

לפני שמכנים את פעילי זכויות האדם צבועים וחברי כת השטן, כפי שעושה ימיני במאמרו, אני מזמינה כל אחד מאיתנו לשאול את עצמו אם הוא היה נמנה עם אותם 35% שסירבו לפקודה או הוא היה, כמו רוב הנבדקים ובשם המדע, נותן מכות חשמל קטלניות לכאורה לבני אדם אחרים.

בלי לחפש תירוצים אם התנהגותם של אנשי החמאס אינה ראויה, אין לנו אלא להצטער על האופן שבני אדם בוחרים ליישב את המחלוקות ביניהם. אבל בראש ובראשונה האחריות שלנו היא לבחון את עצמנו. איך אנחנו מנהלים את הסכסוך עם הפלסטינים, האם לא בכוח ובעוד יותר כוח? והאם לא בכל מיני אמצעים קיצוניים ופסולים, כולל הטלת חנק על אוכלוסיה אזרחית? ובכלל, מתי היינו לאחרונה בגדה המערבית? מי מאיתנו, המתגוררים ממערב לקו הירוק, יודע איך נראה הכיבוש?

אם היינו באים לעזה היינו רואים מודל מיוחד של כיבוש ללא נוכחות. מין פטנט עולמי של להיות בחוץ אבל לחנוק מבפנים. מי שבחרו לעלות על סיפונן של שתי הספינות העושות את דרכן לעזה, וביניהם גם הגב' אפשטיין, יודעים את מה שאנחנו מסרבים לדעת: שישראל ממשיכה לשלוט ברצועת עזה למרות שהיא יצאה משם באופן פיזי. שישראל מבצעת ברצועה מדיניות של חנק כלכלי, בריאותי ונפשי.

אני מצטרפת אל הגב' אפשטיין ועמיתיה למסע שרוצים שלא נשכח ולא נתעלם מכך שברצועה מתרחש פשע ויש להפסיק אותו; שתובעים מישראל לקחת את האחריות המוטלת עליה למתרחש ברצועה, בלי לחפש תירוצים ובלי לומר לעצמנו, כמו תמיד, כמה שהאחרים איומים.

אורית לבנין-דגני פעילת זכויות אדם וחברה בתנועת "האם החמישית"