תמונתה של אפרת אונטרמן, שאמה נהרגה השבוע בפיגוע בירושלים, לא עוזבת אותי. תינוקת בת חמישה חודשים, זרועותיה פרושות בזעקה, מונחת לבדה לאחר שחולצה מהרכב של אמה שנהרגה. אני רואה את הייאוש של ירושלים כולה עולה מתוך הכאב שלה. אני שומעת שם תחינה להפסיק ולספר אותו סיפור פשטני שאנחנו מספרים על ירושלים כבר 40 שנה. הסיפור שאנחנו ממשיכים לספר לעצמנו ושבעקבותיו אנחנו מכלים עכשיו את זעמנו במי שרק אפשר, מפרקים את סוכת האבלים בצור באחר וקוראים להרוס את ביתו של חוסאם דוויאת.

אני תוהה איך מצליח הסיפור הזה להיות הסיפור היחיד. איך הסתיימה שנת החגיגות לרגל 40 שנות איחוד ירושלים אבל נשכחו 40 שנים של סיפוח ו-40 שנים של כיבוש. איך אנחנו מצליחים להעלים כל כך הרבה עובדות: שהחומה שמנסרת את ירושלים לא מאחדת אלא מפרידה; שהחומה מבדילה בין פלסטינים הנמצאים תחת סיפוח לבין פלסטינים הנמצאים תחת כיבוש; שמה שמשותף לפלסטינים שנמצאים משני צידי החומה הוא שאין להם זכויות.

אנחנו מתקשים לזכור שהמפגע מהכפר צור באחר נמצא בצד המסופח אבל הוא אינו אזרח המדינה, הוא רק תושב. וכתושב הוא אינו מקבל את כל הזכויות המוניציפליות, החל מפיתוח כבישים וכלה בפנוי אשפה, זכויות אותן מקבלים האזרחים היהודיים המתגוררים הן במערב ירושלים והן במזרחה. הוא חי בקיפוח מתמיד שאותו לא חגגנו עם חגיגות איחוד העיר. כי כשמדברים על העיר הזאת מתכוונים ליהודים, לא לפלסטינים. הפלסטינים הם קבוצה שקופה. רואים אותה רק כשהיא מוחה, רק כשהיא פועלת. ואז, ממהרים להתנקם בה.ממשיכים לשכוח, ממשיכים להיות מופתעים

מדובר בקבוצה שמונה 222,500 אנשים המתגוררים ב-21 שכונות וכפרים במזרח ירושלים. זו קבוצה שעד בניית החומה חיה בשיתוף עם האוכלוסייה שנותרה מעבר לחומה. זו האחרונה חיה תחת כיבוש קשה מנשוא שגם לו מלאו 40 שנה וגם אותו אנחנו לא זוכרים. התרגלנו.

לכן, לא מפתיע שסירבנו להבין את הסיבה לפיגועים הנוראיים ובנינו חומה שתיתן, לכאורה, את המענה. במקום להתבונן במציאות אותה יצרנו ובה אנחנו מתמידים כבר במשך 40 שנה, בנינו חומה שאנחנו כבר מודים שהיא לא ממש יעילה, בוודאי לא בירושלים, שהרי היא לא גמורה. אבל בנינו, שיהיה. לא חשובות ההשלכות על חיי האנשים שנותרו מעבר לה, על העבודה והלימודים והבריאות שלהם. ממש לא איכפת לנו. העיקר שיהיה שקט ושנוכל להמשיך לחגוג את איחוד העיר.

ואז אנחנו נדהמים: איך יכול להיות שממשיכה להתעורר התנגדות, איך יכול להיות שיש אנשים שלא מרוצים מהמצב?! באמת, איך יכול להיות?!

אם נמשיך לשכוח, נמשיך להיות מופתעים. אבל אם נחליט להתחיל ולהיזכר שאנחנו מנהלים מדיניות של דיכוי ושל אפליה מחפירים ושעלינו לקחת אחריות ולהפסיק אותה, נפסיק להיות מופתעים. אם נחליט, במקום לדבר על האיחוד הלא קיים של ירושלים, להציע פתרון הוגן וצודק לפלסטינים הן בירושלים והן בגדה המערבית, אם נחליט במקום לשלול קצבאות ולהרוס בתים ולפרק סוכות אבלים, לספר את הסיפור המורכב של ירושלים, הכולל לא רק את הצד שלנו - יש לנו סיכוי לעתיד טוב יותר.

הכותבת היא סטודנטית לתואר שני בחינוך וחברה בתנועת "האם החמישית"